מצד אחד, חוסר לב, תוקפנות ורשעות, ומצד שני, חרחורי מלחמה

בשלב זה אני ממש פוחד. חוסר הלב, התוקפנות והרשעות שמפגינה ממשלת ישראל כלפי העובדות הפיליפיניות המסורות וילדיהן הישראלים, ולהבדיל, האטימות כלפי הרס 70 הדירות הפלסטיניות בוואדי חומוס בצור באהר (עם סרטון החיילים הישראלים הצוחקים נוכח ההרס, שגם אם נבע מצרכים ביטחוניים אמיתיים, הוא עדיין אזרחי וכואב), יחד עם התוקפנות השחצנית, היהירה והמסוכנת להחריד כלפי איראן וסוריה (ובינתיים איראן הגיבה רק בשיגור טיל ניסיוני ל־1,000 קילומטרים, בתקווה שמישהו יבין את הרמז); ובנוסף, ההבטחה והאזהרה מטעם ראש הממשלה, בלחץ המשפחות השכולות, שאנחנו מכינים אופציה של מכה גדולה לחמאס בעזה (דווקא כשנדמה שההסדרה החלה להתנהל כראוי, שנפסקו הבלונים והמהומות על הגדר נרגעו חלקית), בעוד אמו השכולה של אורון שאול דורשת שיחזירו לה את הבן “בכל מחיר” (המחיר עלול להיות חללי צה”ל חדשים).

כחודש וחצי לפני הבחירות נדמה שמה שקרוי “שלטון ימין” לא ייתן לנו להיפטר ממנו (לטובת “שלטון שמאל” מסוכן מאוד כשלעצמו), בלי שימוטט עלינו תחילה את הבית או חלק ממנו. 
 

ושימו לב, מול כל הרעות האלה, כחול לבן, האלטרנטיבה השלטונית היחידה לכאורה, שותקת לגמרי, הן מתוך אטימות טבעית והן בגלל פחד מהבוחר ש”לא אוהב שמאלנים” והתקווה הנואלת לגרד קולות מהימין, במקום לנסות להיות לשם שינוי הם עצמם (מה הם, בעצם?). אין לגנץ אף מילה להגיד נגד הגירוש האכזרי של העובדות הפיליפיניות המסורות וילדיהן העברים לגמרי.

גם אין לגנץ אף מילה להגיד על השחץ המדהים של צחי הנגבי נגד איראן (כי הרי גנץ מציב עמדה תקיפה מול איראן, אהה). ואין לגנץ אף מילה להגיד על איומי נתניהו למוטט את ההסדרה בעזה. להפך, הקולות הנשמעים מצד כחול לבן בעניין זה מנסים להישמע מלחמתיים יותר, דווקא בשעה שהעניינים נרגעים כמדומה בכיוון הנכון (לאחר חוסר מעש מתמשך ובלתי נסבל של נתניהו נוכח טרור הבלונים).

וכך ישראל נוהגת כשוחרת מלחמה מצד אחד, וכנטולת חמלה מצד שני. פחד אלוהים. מישראל ביתנו אף אחד כמובן לא מצפה לשום דבר במובן המוסרי. הם הרי ימין ימין ימין (מה זה בעצם “ימין”? כלום! האם דרעי ומשה גפני, המוכנים לנסיגות עמוקות מארץ ישראל, כפי שהצהירו בעצמם, הם ימין? מה “ימין” בהם פרט לחושך הרבני העבה?).
 

היחידים במערכת הפוליטית שבאו לגונן על הפיליפיניות וילדיהן העברים היו שניים: האחד, וזה טבעי ומתבקש, הוא ח”כ ניצן הורוביץ המשובח, מנהיג המחנה הדמוקרטי החדש, והשני, מפתיע מאוד לטובה, הוא הרב רפי פרץ, שמול כל החושך הכהניסטי המאיים להשתלט על הבית היהודי ומול סמוטריץ’ שתומך בגירוש, פנה לשר הפנים וביקש “לשקול בכובד ראש את השארת הילדים שנטמעו בארץ” ואת אמותיהם. וכמו כן, שיבח את עבודת הקודש שעשו בתי הספר הישראליים שקלטו אותם ועברתו אותם. כמה יפה, כמה חכם, כמה נפלא. לעומתו, איילת שקד תומכת בגירוש. אתם יודעים, הבושם הפשיסטי ההוא.