באחד הלילות נכנסה חבורת יהודים לכפר ג'סר א־זרקא, השכן הצנוע, שלא לומר הדחוי, של קיסריה. האורחים ניקבו צמיגים של 21 כלי רכב וריססו על קיר אחד הבתים "הגבעה ביצהר לא נשכח ולא נסלח". יכול להיות שהם פשוט טעו בכתובת. הרי מי שאחראי למה שקרה על הגבעה ביצהר מתגורר בקיסריה.
באותו לילה ממש חדר פלסטיני מרצועת עזה לישראל דרך גדר המערכת, תקף חוליה של גולני שהגיעה לקדם את פניו ופצע שלושה. חוליה נוספת של גולני שהגיעה למקום ניהלה מול היורה קרב קצר, בסיומו חוסל. באותו הלילה רוססו כתובות גרפיטי "רשע בעוונו ימות" על שלושה משרדים של ארגוני זכויות אדם בדרום תל אביב. בכניסה לגן ילדי מהגרי עבודה הושארה קופסה עם איומי מוות ועכבר מת. כעבור כמה ימים הושחתו בכפר קאסם כלי רכב ורוססו כתובות נוסח הקמפיין של אחת מזרועות התמנון הימני־לאומני־דתי "די להתבוללות", "עם ישראל חי" ו"אחותי לא הפקר". נוקבו צמיגים ורוססו כתובת בגוש חלב (ג'יש) שבגליל העליון, וגרפיטי שנאה נגד ערבים ליד אוניברסיטת תל אביב. כך גם בירושלים ובצפת. מדובר במגיפת שנאה ויראלית.
החיבור בין אירועי הגדר ברצועה ופעולות המתנחלים בגדה הוא לא ניצול שרירותי של טיימינג אקראי, אלא פתח לראייה קצת יותר מעמיקה של התוקפים היהודים מבג ממאיר ושל התוקף החמאסי. היהודים האלה היו ויהיו בעיני רוב בני עמם והחוק הישראלי גזענים אלימים שמקומם בכלא. הפלסטיני שחדר, ירה, פצע, נורה ונקטל יהיה בעיני בני עמו שהיד וסיפור גבורה מכונן. פעם, ולא באחרית הימים, כאשר הרוחות יירגעו, תהיה תופעת בג ממאיר סמל לטמטום יהודי פנאטי ומזיק, והיא תישלף מפח האשפה של ההיסטוריה על ידי חוקרים שינסו להבין לאילו אשפתות הידרדרה החברה הישראלית. החמאסניק שנלחם בצה"ל יהפוך לסמל גבורה פלסטיני. משהו בסגנון משליך הבקת"ב ("המולוטוב") הישראלי במלחמת השחרור על הטנק הסורי שנבלם בפתח השער של דגניה. על ציר הזמן ההיסטורי יש סיכוי שאת נרטיב הגבורה הפלסטיני יאמצו אפילו צאצאיהם של פרחחי בג ממאיר כשיגיעו לעזה לטיול שנתי ויקראו על מבצע הגבורה של אותו חמאסניק באחת מכיכרות העיר.
באירועי אותו לילה, אחרי שפצועי גולני פונו והחמאסניק החודר מנוטר ומתוצפת ברמה של עכבר מעבדה, התנהל אחריו מצוד מאורגן יותר, שתוצאותיו ידועות מראש. בהיסטוריה הפלסטינית הוא יונצח כמי שניהל קרב גבורה של שעתיים מול כוחות בסדר גודל של עשרות לוחמים, טנקים, פצצות תאורה, כשכל תושבי העוטף הקרובים למהומה רועדים מפחד. שלושת פצועי גולני יישכחו, כמו כל אירוע שנובע מבעיה תפעולית על רקע מלחמה שלא הייתה צריכה להתקיים.
יורים ומתנצלים
מאירועי אותם לילות למדנו עד כמה צה"ל מנהל בחוכמה את מדיניות הביטחון של המדינה לטובת הרגעת האזור, ועד כמה השב"כ והמשטרה נכשלים פעם אחר פעם מול הפעולות החוזרות ונשנות שכוונתן להבעיר את הזירה פנימית. בעוד צה"ל מנהל שיחות הרגעה מול חמאס בתיווך מצרים, מסתובבים פעילי חמאס חמושים באזור הגדר בניסיון להרגיע. הם קרויים "פעילי ריסון", כחלק מנפלאות השפה הצה"לית. פעם הם היו מוגדרים כ"אויב מיידי", היום הם הורדו או הועלו למדרגה של "אויב אפשרי". לניסוחים האלה יש תוקף של פקודה, והם נועדו להגן משפטית על כל מיני מקרים של ירי פרוע. למעשה הם די מבלבלים את החיילים, כולל הקצונה הבכירה שאמורה להחליט מתי האירוע הוא טרור ומתי על פי הנחיות הפצ"ר הוא "טרור אפור". גולנצ'יק פזיז־הדק הרג אחד מ"פעילי הריסון", ולצה"ל לא הייתה בעיה להתנצל בעניינו כדי למנוע הידרדרות, הרי ההתנצלות לא תשנה את מאזן הכוחות האמיתי, שהוא בערך אלף לאחד לטובתנו.
את המקרה של החמאסניק שחדר, ירה, פצע ונקטל הגדירו בצה"ל כ"מי שפעל על דעת עצמו". אני לא יודע אם זה נכון ואם זה נאמר ברמה הפוליטית כדי להרגיע את היהודים. ואם במשחק פוליטי עסקינן, אזי צביקה יחזקאלי קבע (ערוץ 13) בדיוק ההפך: "זהו איש שנשלח בפקודת חמאס ששולט בשטח". אין לי מושג מה הם המקורות של יחזקאלי. לצה"ל יש את אמ"ן, במקרה של יחזקאלי אני משוכנע עמוקות שיש לו אישור מהמקור שיודע הכל והכל נעשה בדברו.
כל הבלבלת הזו היא עדיין לא יורים ובוכים, אבל גם יורים ומתנצלים זו התקדמות. היתרון הוא שבאין ממשלה צה"ל מנהל את ביטחון המדינה, וברור ששיקול הדעת של כוכבי עדיף על זה של בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ'. לא שאין לנתניהו מה לומר: "אנו נערכים למבצע רחב היקף, שינחית מכה על חמאס והג'יהאד האסלאמי, מכה צבאית שהם לא ספגו עד היום. איני יכול לפרט, אבל אלה אינם דברים בעלמא. אנו רוצים רגיעה; אנו נערכים למערכה". המצב כיום הוא שנתניהו נערך רק לבחירות, וצה"ל הוא זה שקובע את הטון באשר למה שקורה ברצועה. בשבוע שעבר יצאו ההפגנות מכלל שליטה והסתיימו בעשרות פציעות של עזתים, אבל עדיין בהבנה שזו לא סיבה לכניסה קרקעית.
אומרים שהשקט הזה משחק לידיים של נתניהו, שרוצה לעבור את תקופת הבחירות ללא מהומות מיותרות. יכול להיות. אבל למי ששומר על השקט כיום יש אינטרס מובהק לשמור על השקט גם מחר. העיקרון הזה, למרבה הצער, הוא שמה שקורה בעוטף עזה נשאר בעוטף עזה. הדרך היחידה להקל על התושבים הן בעזה הן בעוטף והן בגדה היא להקל את המצור בעזה ואת הלחץ בגדה. כולנו שמענו שנתניהו, בצד אלפי בתים למתנחלים, הבטיח מאות לפלסטינים ודווקא בשטחי C (אשרי המאמין). בפועל, כולנו ראינו כיצד הורסים בנייני קומות בצור באחר ובמקביל ראינו כיצד פועלים פעילי בג ממאיר, ולך דע מה יותר גרוע, הפרובוקציות של בג ממאיר או הפרובוקציות הממשלתיות.
סיכום ביניים: צריך לפגוע בכל מי שמנסה לחדור מהרצועה בכוונה לפגוע בחיילים או באזרחים. למעט חריקות מטבע הנסיבות של סיר לחץ מבעבע בעזה, אי־שקט קבוע בגדה וממשלה סרבנית הסדר, צה"ל פועל במינון נכון. השב"כ והמשטרה נכשלים באורח מחפיר בחיסול תופעת תג ממאיר. זה מה שקורה כאשר רוח המפקד הנושבת ממשרד ראש הממשלה והמשרד לביטחון הפנים היא רוח עוועים קרה ומרושעת, והיא מתחברת לרוח עוועים לוהטת ומרושעת ברחוב.