הדליקו את הטלוויזיה, הטלפון הנייד או המחשב, ותותקפו מיד בשלל סרטונים ססגוניים, שעלות הפקתם כעלות סרט הוליוודי ממוצע, שבהם ידוענים מבטיחים שהאינטרנט של החברה שהם מייצגים הוא הטוב ביותר בנמצא.
בדרך לשכנוע הכל כשר: פיתויים מפולפלים מושלכים לזירה בזה אחר זה. יש מוליכים מיוחדים מחומר נדיר ובלעדי שיהפכו את הקליטה לחדה יותר, מדווחים לנו החברים. אחרים מספרים על פיתוחים טכנולוגיים של טובי המדענים בעולם, בהם כבלים שמונחים בנקיקים סודיים המרוחקים מיד אדם בשילוב עם ספקי־על־חלל של נאס"א, שמקפיצים את המידע היישר ובזריזות ליעד ולמכשיר שלכם - לטובתכם ולהנאתכם. טרי וחם. החבילה הפרסומית ארוזה במערכונים, בשירים ובצלילים, לצד ריקודים ושפע חיוכים כשהמטרה אחת: לשכנע אותנו לקנות. להתחייב. רצוי בהוראת קבע.
אני, אגב, נמנע מהוראות קבע. אם תרצה לבטל בבוא היום, תמצא את עצמך במרדף מרתיח אחרי נציגת שירות מנומנמת. אבל למרות תמרורי האזהרה המפותחים והפרנויה המובנית שלי, שטיפת המוח עבדה פרפקט. השתכנעתי והוצאתי הון קטן על אחד השירותים המוצעים, רק כדי לגלות שהמערך המהולל נתקע בשעת ה־ש'. לא מחולות ולא פיזוזים.
פעם אחר פעם הרשת בביתי מתעצלת ומורידה נתונים בקצב של צב עייף. אם חס וחלילה אתרחק יותר משתי פסיעות מהספק, הסלולרי יהפוך לבלוק אטום. אין תמורה. הרווחים שהעברתי נשארו בכיסם של המפרסמים ובעלי הבית, ואני נותרתי עם מפח נפש וניסיונות נואשים לתקן את המוצר בטפיחות קלות על גבו תוך פליטת קללות וקריאות געוואלד.
הבטחות על הקרח נרשמות גם אצל חברות הביטוח. למדתי זאת על בשרי השבוע. זה מתחיל בפרזנטורים מקסימים שחיוכם כובש ונוטף. הם משכנעים אותי יומם וליל שאכפת להם, שיעזרו לי לטפל בעצמי טוב יותר ולהזדקן בכבוד ובאופן כללי להרגיש בטוח. אם אצטרף אליהם הם מתחייבים שאוכל לחיות בשקט. המוטו מתעתע במיוחד. הוא פונה לצד הרגשי. "סמוך עלינו", אומרים לך, "נהיה שם ברגעי המצוקה הכי אישיים שלך". ואני, אהבל אמוציונלי והיפוכונדר לא קטן, הבטתי בעיני עגל במודעות ופתחתי את הארנק לרווחה. נפלתי בפח. מדי חודש סכום לא מבוטל ממשכורתי מופנה לטובתם.
למרבה הצער, החיים זימנו לי לאחרונה בדיקונת קטנה. מההכנות לקראתה למדתי שבקשה צנועה להפעלת הביטוח הופכת חיש מהר לגיהינום של טפסים איומים ופתלתלים, מיילים והשגות, שההתמודדות איתם עשתה אותי חולה עשרות מונים מכפי שהייתי במקור. כדי לשמור על חיי ונפשי ויתרתי על הדרישה, ושייחנקו עם הכסף. ממש ברגע ההחלטה, במקרה ואולי לא, שודרה כתבה בחדשות, אחת מני רבות, על חולה במחלה כרונית ששילם כל חייו לביטוח וקיבל קדחת כשביקש לממש את זכויותיו. כל זה מתרחש כשבמדורים הכלכליים מדווחים שוב על משכורות עתק של אותם מנכ"לים, שהובילו את החברות המדוברות להצלחה מרעישה ומסנוורת בעוצמתה של מיליארדים רבים.
רגע לפני שהיד נשלחת להגיש תביעה לבית המשפט ולעבר המקלדת כדי לכתוב פוסטים רושפים, התקבלה ידיעה דחופה על פוליטיקאי בכיר שנמלך בדעתו וחזר בו אחרי שהבטיח ונשבע לפני הבחירות שידאג לאזרח הקטן ושהוא מתקשה להירדם מדאגה בעניין אזרחי כזה או אחר. רוורס בלי בושה. ישנם גרועים ממנו שלא רק לקו באובדן הזיכרון אלא עשו את ההפך הגמור ממה שהבטיחו לבוחריהם בעבר. העניין מתסכל אותי בכל פעם מחדש.
למה להלין על גורמים מסחריים, כשהפוליטיקאים ונציגינו בפרלמנט לא עומדים בדיבורם ומרמים? איזה מסר מגיע לציבור, שצריך לדרוס ולכתוש כדי להתפרנס ושהמוסר וההגינות פשטו את הרגל? שמי שמתנהל כבן אדם ערכי בסוף ימצא את עצמו נזקק ומרומה?
כבר אין לי כוח לשקרים מכל הסוגים והנפחים. קטנים, בינוניים וגדולים. נמאס מבדאים וכזבנים. נכון, זה מפתה וקל להתנהג כך, בלי בושה ובלי מחשבה על האחר. ואני מודה, מדי פעם המחשבה הזו מציפה גם את מוחי ומנסה לפתות אותי לתוך הגל העכור. אבל אז אביט בבתי הפעוטה ואתהה איזו דוגמה אתן לה אם אבחר בדרך הזו, והאם הייתי רוצה לגדל נוכלת?
ולמי שהבטיח בפרסומת ובכנסת והתחייב בפני הלקוח: קיימו את הבטחותיכם, תהיו בני אדם. ואם אתם חייבים לשקר, בחייכם עשו את זה בשקט, בלי הילולות ומסיבות ושחקנים ידועים. כי מילא לשקר, אבל למה לעזאזל לחגוג את זה כאילו מדובר בקרנבל?