כולנו גדלנו על הפתגם שלפיו החיים והמוות ביד הלשון. למרבה הצער, הטוויסט בעלילה שהחלה עם המשפט החכם הזה הוא הדיבור התקין פוליטית: הפוליטיקלי קורקט. הקורבן האחרון של טרור השפה היה ירון לונדון, שאי־אז לפני כעשרה ימים, ולפני הסערה הנוכחית סביב אמירתו כי "ערבים הם פראי אדם", העז להגיד בתוכניתו (כאן 11) את המילה "כוס" בקובוץ, כביטוי לאיבר מין נשי. לו הוא היה סטנדאפיסט שאומר "כוסאוחתו" או "כוסאמכ" כחלק מאיזו דאחקה, כנראה שאיש לא היה מרים גבה. אבל כשזה היה בהקשר של דיון אקטואלי, רעדו אמות הספים.
צפיתי בקטע מספר פעמים, וכמו שנוהגים ילדים לומר בכיתה: "זה היה בקשר לשיעור!". כלומר פואנטה בסיפור על חבר שהוא מתגרש סדרתי. לו היה לונדון בוחר למשל במילה מהוגנת כמו "פות" או "וגינה", כנראה שאיש לא היה מתרעם.
אז נכון שלונדון הזכיר קצת ילד שאומר לפתע "תחת", רק כדי לראות את התדהמה על פני המבוגרים, ויכול מאוד להיות שהטלוויזיה צריכה להיות אמונה על שפה גבוהה מזו המדוברת ברחוב, בטח כשהדובר שנתפס בקלקלתו הוא מי שכתב שיר הלל מקסים לכבודו של מחיה השפה העברית, אבל ההמשך היה כבר מופע של טמטום בחסות התקינות הפוליטית. היו רבות שבחרו לראות את חצי הכוס הריקה ולקחו את הדיון למחוזות ה"כוסית" (ואני לא מתכוון לכוסית משקה), אותו ביטוי שבעיני רבים נתפס כפוגעני או סתם מגעיל.
בעיני עסקינן בסך הכל בגלגול עדכני יותר של התואר הארכאי "חתיכה", אבל בגלל הוולגריות שנובעת ממנו, מצאתי שיש רק שתי קבוצות של אנשים שבשיחות איתם אני משלב את הביטוי המפורש: שיחות גברים שעומדות מעל לכל תקן ("אחי, מה נחמדה? היא כוסית־על־חלל!") ושיחות עם נשים שמשתמשות בכוונה בביטוי הזה, ואפילו מתענגות על כך שרק להן מותר ("אחותי, איך רזית! את כוסית הורסת!"), כמו הביטוי "ניגר" בשיחה בין שני אפרו־אמריקאים או בדיחות שואה בקרב צאצאי הניצולים.
אבל הרגלי השיח שלי אינם הנושא אלא שאלת מיליון הדולר: האם שפה נקייה, גם אם מאולצת, מייצרת מציאות נקייה? ובמקרה דנן, האם נער שיימנע (בפקודה!) ממילת הכ', שמתארת אישה באמצעות איבר המין שלה, יהפוך לגבר שלא יראה בנשים אובייקט מיני? אני ממש לא בטוח.
אולי הוא יהיה אפילו קצת כמו הפלג הקיצוני של אוהדי בית"ר ירושלים, שברגע שבו התחלנו לחלק לו צל"שים על הפסקת קריאות גזעניות ביציע, ערך פוגרום קטן באוטובוס האוהדים של הפועל באר שבע והתקשורת הצניעה - כי העיקר שהאווירה ביציע המזרחי היא בריח של מטהר אוויר.
ארצות הברית, למשל, היא המדינה שיש בה הכי הרבה חוקים נגד הפצת פורנוגרפיה. נחשו איזו מדינה מובילה בצריכת הפורנוגרפיה שלה? ניחשתם נכון!
זאת ועוד: אפשר שהבחירה בנשיא שמתרברב ביכולתו לתפוס נשים בערוותן (מה בין המילה "פוסי" למילה שבחר לונדון?) דווקא במדינה שהשיח בה הוא הכי פוליטיקלי קורקט, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך ששפה לא משנה מציאות, אלא להפך: אני בטוח שיש אמריקאים שבחרו בדונלד טראמפ במחאה על הטוטליטריזם הליברלי אשר "מכבד כל דעה", בעודו מנסה לנסח מחדש את הטרמינולוגיה שבעזרתה אנו חושבים.
לא הייתי נדרש לשיח התקין פוליטית אפרופו "תקרית לונדון", אלמלא הייתי חושד שהוא מתעצל לשנות את המציאות ולכן הוא מטייח אותה. כבר תיארתי כאן לא אחת איך בהפסקות האוכל במסגרייה שלו היה מושיב אותנו אבי בישיבה מזרחית עם כל הפועלים הערבים, כדי לסמל שגם אם הוא בעל הבית הרי שקודם כל כולנו בני אדם.
למה נדרשתי לערכי השוויון של אבי המנוח? כי בדור שלו היה מקובל לכנות אדם שחור בשם "כושי". זה היה אומנם שנים רבות לפני העלייה מאתיופיה, אבל למרות השימוש בביטוי שהיום נתפס כפוגעני, היה אבי נקי מדעות קדומות הרבה יותר (למשל) מבלש גזען שמקפיד לכנות ישראלים יוצאי אתיופיה בשם הנקי־לכאורה "כהי עור" או משוטר טקסני שמקפיד על הביטוי "אמריקאי־אפריקאי" בשעה שהוא מפליא בו את מכותיו. אז אולי במקום להשגיח על מוצא פינו בתקווה ליצור מציאות חדשה, נתחיל ביצירת מציאות חדשה שתשנה את השיח?
הרי המנכ"לית במשרד היא קודם כל הבוסית (אפילו אם היא במקרה גם... טוב, הבנתם, זה כמעט מתחרז), והמפקדת בצבא היא קודם כל המפקדת, והרופאה היא ד"ר - גם במקרים שבהם מדובר באישה יפה. ומנהל הבנק הוא קודם כל המנהל, גם אם הוא אתיופי, ערבי או בן כל קבוצה מגדרית, דתית או אתנית אחרת. נכון ששינוי כזה דורש הרבה יותר זמן ומאמץ מאשר התגוללות על בית הלורדים הדמיוני של התקשורת (שבו מכהן ירון לונדון כיו"ר), אבל מי שרוצה לשנות את מציאות חיינו, הגיע הזמן שיתחיל לעשות - ויפסיק להסתפק בסתימת פיות.