אולי תכעסו עליי אחרי שתקראו את הטור הזה, שעוסק בילדים הלא תמימים שלכם. אולי תתעצבנו על זה שאני מעיזה להטיל ספק בטוהר לבם של היצורים שאתם מביאים לעולם. אני מניחה שתגידו שאני מדברת כך כי אין לי ילדים, ואם היו לי, הייתי בוודאי מבינה שילד מתעלל הוא ילד שסובל.
אבל מה שיותר מציק לי הוא שבשבוע שעבר מת ילד. לא ברור עדיין אם בגלל חרם או מסיבה אחרת. וגם אם לא בחרם מדובר, כמו שכמה צקצקנים כבר הספיקו להעיר לי אחרי שהעליתי פוסט בפייסבוק בנושא, יש מספיק ילדים בעולם שזה קרה להם בגלל הילדים האכזרים שלכם. משום שהעדפתם להעלים עין ולהתרכז בעוד מייל מהעבודה, משום שאתם רודפים אחרי כסף ולא אחרי מהות, ומשום שאתם מפילים את אחריות החינוך על משרד חינוך - שגם בעולם מושלם לא מתפקידו לקחת אחריות על הילדים שלכם.
ההורים של היום הם לא ההורים של פעם, אמר לי חבר, אב לשתי בנות קטנות. הוא הודה שכיום הורים מגוננים יותר מדי ומתערבים יותר מדי, כי הנסיך שלהם תמיד צודק, גם אם הוא הורס את החיים של ילד אחר. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו אסרטיביים, אבל אנחנו מגדלים אותם להיות בעיקר אגואיסטים. אולי כי גם אנחנו הבנו שאי אפשר אחרת בעולם הזה.
אני מודה שכל ידיעה שעוסקת בחרם על ילד או ילדה מקפיצה לי מיד את הפיוזים. אולי כי זה קרה לי לפני 30 שנה. אני יצאתי מהסיפור בחיים, אבל זה לא מובן מאליו. זה יכול לקרות יום אחד גם לילד המקובל שלכם, לנסיך שאתם מטפחים ומיעדים למלוכה. האמת המרה היא שאתם לא יכולים להיות בטוחים ב–100% שהוא חזק וייצא מזה בשלום.
תאמינו לי, גם אם אתם חושבים שאתם הורים ערניים שיודעים בדיוק מה עובר על הילד שלכם, הוא יצליח להסתיר את זה בווירטואוזיות. סביר להניח שהוא לא יספר לכם שהוא עובר חרם. אם לפני 30 שנה, בעידן לא טכנולוגי, הצליחו להסתיר את זה היטב - תחשבו כמה קל לעשות את זה כיום.
בניגוד לכל מי שמאשים את משרד החינוך במתכונתו הנוכחית, אני מוכנה להפתיע ולספר שגם אז הסיפור היה דומה. אין חדש תחת השמש, והריקבון של המערכת שדואגת לילדינו החל להתפשט כמו עובש על הקירות גם בשנות ה־80. יש לי תלונות רבות אל מערכת החינוך שלא באה לקראתי בכל מיני אספקטים, אבל דווקא במקרה הזה אני מפנה אצבע מאשימה כלפי הורים שחושבים שילדים זה העסק הפרטי שלהם, שמולידים ילדים, כי במדינה הזאת כמעט בלתי אפשרי לחיות אחרת, אבל טומנים את ראשם בקריירה, בישיבות בורד עם האוזנייה שמחוברת להם תמידית לאוזן, ושוכחים שילדים אי אפשר להחזיר לחנות אחרי 14 יום.
אני יודעת שיש ביניכם הורים טובים. יש לי חברים שהם הורים לילדים, והם משקיעים בהם את הנשמה. בסופו של דבר, איך שלא נסתכל על זה, לכולנו יש כוונות טובות. רק היה חשוב לי לומר לכם, לכל מי שבימים האחרונים מנסה לשכנע אותי ש"חרם מחשל", שזה לא עובר גם בגיל 40. שאומנם החרם הפך אותי לאישה שאני היום ואני לא מצטערת ולו על גרגיר אחד של בוץ שאכלתי במהלך חיי במערכת חינוך רקובה מהיסוד ובלתי מתחשבת בעליל, ועדיין - ברגעים כאלה אני בעיקר מסתכלת בפרופילים בפייסבוק של אותם ילדים מחרימים מלאי רשע מפעם, ורואה לצערי שיש להם ילדים בעצמם. לא נותר לי אלא לקוות שהם עברו כברת דרך כבני אדם, ואולי לא העבירו הלאה את התכונה שיכולה לקחת חיים של ילד. פשוטו כמשמעו.
ועוד מילה אחת. לא לכולם יש טור בעיתון, אבל כמעט לכל אחד יש פייסבוק. וכבני אנוש שניזונים מפורנו מכל מיני סוגים, אנחנו בעיקר אוהבים לקדש פורנו של מוות. כמוני, גם אתם יודעים שאתם חייבים להאט את הרכב כשאתם רואים תאונה, ואם קורה איזה אסון סביר להניח שתעשו שייר. למה? כי כאלה אנחנו, לא מוצאים מנוח בקיום רגוע ושלו וחייבים להביע דעה, גם פוליטית אם אפשר, כי איך אפשר שלא?
אני לא יודעת אם זו מערכת הבחירות שמוציאה אותנו מדעתנו או שפשוט הפכנו ליצורים אגואיסטים שמשתמשים באסונות כדי לבטא את הנרטיב שלהם ויהי מה. אבל בבקשה, גם אם נסיבות האירוע לא מתאימות לכם לקונספט של הפוסט, יש מקרים שבהם מומלץ, אבל ממש מומלץ, לסתום את הפה.