מי שיתעמק בדיווחיו המשובחים של העיתונאי תיאודור הרצל, יגלה שרוב הציבור הצרפתי בתקופת פרשת דרייפוס ורוב המערכת החוקרת והמעמידה לדין לא חשבו שהם חלק מעלילת דם. להפך, הם האמינו בכל לב באשמתו. מצד שני, הייתה זו יהדותו של דרייפוס שהניעה קבוצה אינטרסנטית קטנה, מוקפת באנטישמים שימושיים, לבשל לו תיק בגידה כדי להסיט אש מחברם אסטרהאזי.
יהדותו של דרייפוס והסיקור התקשורתי החד־צדדי של הפרשייה הקלו על ציבורים רחבים שקוראים כותרות ולא מתעמקים, לקנות את העלילה. משנפקחו העיניים בעקבות מאמרו ההרואי של אמיל זולא, בדקו את עצמם רוב מי שדנו בלבם את דרייפוס לכף חובה והאמת ניצחה את שנאת היהודי. אבל הם היו גויים צרפתים. לא יהודים ששנאתם אומנותם.
המשפט הבא הוא קשה. אני מנסה לנסח אותו באיפוק ובזהירות. אבל אין דרך קלה לומר שיש לי חשש מבוסס שלו היה קם אמיל זולא ישראלי ממעמקי השמאל ומקעקע מן היסוד את תיקי נתניהו בתהודה גדולה ומושיט אצבע מאשימה כלפי רודפי ראש הממשלה - לא רק שהוא לא היה משנה דבר, אלא שהמטחנה של הפריים טיים בשמונה בערב הייתה מוצאת אלף דרכים לגמד אותו ולהוציאו אל מחוץ למחנה.
אם אי אפשר היה למצוא רבב בעברו של הזולא הזה, היו מדביקים לו מוטיבציות הזויות, שאיפות למינוי, או רדיפת פרסום בכל מחיר. היחס אליו היה כאל בוגד, שאינו ראוי לקרדיט הציבורי שהוענק לו עד ש"חצה את הקווים", ושרק מתוך עיוורון ואובדן דרך פוליטית הפך לשופרה של האמת. רחמנא ליצלן.
למי שלא מסכים, אני מציע לעיין במה שהמערכת עוללה למשפטן־על, נקי כפיים, צנוע וישר דוגמת דניאל פרידמן, כשהרהיב עוז והתייצב מול המערכת המשפטית ומתח עליה ביקורת. ברוסיה לא היו עושים זאת ביותר נחישות ויסודיות.
# # #
ג'מאל זחאלקה, מנהיגה בדימוס של מפלגת בל"ד, הוא רוקח ולא משפטן. דווקא הוא מכולם התייצב באומץ מעל במת הכנסת ואמר שצריך לתקוף את נתניהו בגלל המדיניות שלו, אבל שאף אחד לא קונה שהוא עבריין. זחאלקה טעה. ועוד איך קונים. גם זחאלקה לא הבין מה כוחה של תעמולה מחוץ לזמן שידורי התעמולה בבחירות. הוא לא קלט שהפרסום ברדיו ובטלוויזיה עובד. שאפילו אם תיקח את ל"ו הצדיקים ותכפיש אותם ערב ערב בשלושת הערוצים, זה רק עניין של זמן עד שהציבור יאמר כי אין עשן בלי אש. ומרגע שהסכר הזה נפרץ, זה כבר רק עניין של זמן עד שהל"ו יורשעו בפי כל וייראו כממשיכי דרכו של אל־קפונה.
התעמולה השקרית כלפי נתניהו החלה כבר מסיפור המרפסת בכיכר ציון. מרגע שהסתמן כפוליטיקאי בעל סיכויים להיבחר, הדביקו לו את רבין במדי אס־אס. כל בר דעת מבין שכשפוליטיקאי עומד על במה בעצרת במטרה לנאום להמונים, כל מה שהוא רואה לפניו זה בליל אינסופי של אנשים וצבעים. כל מה שהוא מרוכז בו - זה הנאום שעליו לשאת. אין הבחנה בפרטים ואין צורך לחזור ולהזכיר שבמקרה הזה לפרטים היה אחראי דווקא השב"כ, ששתל סוכן ממריד בקרב הימין.
זרע השנאה ננעץ בנתניהו בשל ההשפלה שחווה השמאל בבחירות 1996. לא נעים להשוות, אבל ממש כמו שהתבוסה המשפילה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה היוותה את הטריגר לפרוץ מלחמת העולם השנייה, כך גם ההשפלה שחווה השמאל כשעם ישראל הלך לישון עם תוצאות המדגם שהעניקו את הניצחון בבחירות לשמעון פרס וקם בבוקר לתוצאות האמת.
השבר הנפשי והרגשי של השמאל היה בלתי נתפס. זו הייתה הרבה יותר ממכה קלה בכנף לקום עם שיר חדש בלב ולגלות שעם ישראל שבע מקורבנות שלום ושאפילו רצח רבין לא יכול לשנות זאת. מאותו רגע התעוררו חושי הציד המיומנים של השמאל. בלי להכביר מילים ולהזדקק להגדרות הלכתיות כמו "דין רודף" ולפולסא דנורא - הוציאו על הראש של נתניהו חוזה. הוא נצרב בתודעה המכזבת לעצמה של השמאל כמי שרצח וגם ירש, והתודעה הזו הכשירה את השנאה המיידית, את חוסר הלגיטימציה, היעדרם של ימי חסד, ההסתה הפרועה בתקשורת והרשות שניתנה בהבנה שבשתיקה לשימוש בכל האמצעים כדי להעבירו מתפקידו. עונת הציד החלה. חזרנו לתקופת הסזון.
הצלחתו של נתניהו להרכיב ממשלה לאחר בחירות 2009, שבהן ציפי לבני בראשות קדימה זכתה למנדט אחד יותר מהליכוד - רק חידדה את תחושת ההשפלה של השמאל. זה היה אצלם בידיים והם לא הצליחו לעשות כלום. ביבי הפך מבחינתם לאויב האומה. אדם שצריך לבחוש בגלידת הפיסטוק שלו ובקקי של הכלבה שלו. אדם שכל פעולה שיעשה מפורשת באורח ציני ושכל התבטאות שלו מוצגת כהסתה, פלגנות וגזענות.
# # #
איפה היו כל הגיבורים החכמים האלה כשאזרחים ישראלים התפוצצו באוטובוסים וראש ממשלת ישראל - כמקריב קורבנות למולך הגדיר אותם "קורבנות השלום"? איפה הם היו כשהוא כינה קבוצה שלמה "פרופלורים"? איפה הם היו כשהוא איים "לשבור ידיים ורגליים"? ליד ההתבטאות הזו הביטוי "הערבים נוהרים לקלפיות", שהפך לגולת הכותרת בבחירות האחרונות וקודמותיהן, נראה כמו בדיחה חיוורת.
על רקע השנאה העמוקה והלא רציונלית הזו והאיפה ואיפה שבה נוהגת התקשורת - צריכה המערכת המשפטית לקיים שימוע בלב פתוח ובנפש חפצה. יש לי אמון ביועץ המשפטי לממשלה, אבל גם הוא רק בנאדם. הוא צריך להתמודד עם מוטיבציית ההרשעה אחוזת הטירוף של גורמים בפרקליטות הפועלים מתוך תחושת שליחות הרואית. לא כדי למגר שחיתות שלטונית, אלא כדי למגר את השלטון.
הוא צריך להתמודד עם תקשורת צבועה, שטפריה ננעצים בנתניהו כאילו מדובר בראש משפחת פשע. הוא צריך להיות מסוגל לעמוד בלחץ של פוליטיקאים מגויסים - שאם רק יחליט כי אין כוונה פלילית במעשיו של נתניהו יפנו אצבע מאשימה כלפיו, בהיותו בשר מבשרו של הימין.
היועמ"ש מביט ימינה ורואה ציד מכשפות תקשורתי כלפי נתניהו. מביט שמאלה ורואה כיצד הנשיא ראובן ריבלין הפך מנשיא של כולם ויקיר התקשורת, כל עוד אתגר את נתניהו בהתבטאויותיו, לאחד האדם מרגע שהציע פתרונות יצירתיים לכינון ממשלת אחדות לאומית. לא קל לתפקד באופן מקצועי בסיטואציה כזו. לא קל להגיע לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה. כי מה לעשות, גם הלב וגם הנפש מושפעים עמוקות מהאוזניים.
מה שנדרש מהיועמ"ש הוא כמעט בלתי אנושי: הוא צריך להיות קשוב לטענות המשפטיות המושמעות על ידי עורכי הדין של נתניהו, ובה בעת להרכיב אטמי אוזניים בפני הלחץ התקשורתי והפוליטי המושמע מחוץ למערכת המשפטית ומתוכה. אם הוא יצליח לכבות את הרעש שהפך להרעשה - אין לי ספק שהוא יגיע למסקנה הפשוטה שיש פער עצום בין הציבורי לפלילי. הוא צריך גם להיות מוכן לכך שבמקרה כזה הסזון יופנה כלפיו.