העיר: יפו. 
המקום: יאפא כנאפה. הקינוח שנבחר לאחת המנות הטובות בתל אביב ואפילו הוגדר "הקינוח הכי מסעיר בעיר".
החיסרון: יש תור. 

משך הזמן: 28 דקות. 
שיטת הבדיקה: איסוף ההערות של הממתינים בתור. 
***
"תגיד, מה זה התור הזה?" 
"זה לכנאפה". 
"מה, זה עד כדי כך טוב ששווה לחכות? מה קרה, הוא שם זהב בכנאפה שלו? אבל מצליח לו, הא?" 
"בינתיים כן". 
"אבל אז ייפתחו לו העיניים, יפתח עוד סניף, יתרחב, יחשוב שהוא מלך העולם, יפתח רשת, יחלק זיכיונות ואז הוא ייפול חזק. יפסיד את כל הכסף על יהירות. זה מה שקרה גם להוא עם הג'חנונים, איך קראו לו? חטא הגאווה מפיל את כולם. היה פותח בצפון - אף אחד לא היה יורק לעברו. אבל פה, ביפו, חושב שהוא להיט. אז עכשיו קונים, כן, יש תור, אבל מה יהיה אצלו עוד חודש־חודשיים? הוא יתחנן שיבואו אליו אנשים. ואז אף אחד לא יבוא. הוא יפשוט את הרגל, רק יחזיר חובות וייזכר שפעם עמדנו פה בתור, כמו מסכנים". 
"נו, מה קורה שם, זה מתקדם?"
"רגע אני אלך לשאול אותו. אחי, שו איסמכ עם התור? אנחנו כבר איזה חצי שעה פה, ולא מתקדם. וזה רק כנאפה. אה... יש גם בקלאווה. אבל הרוב קונים כנאפה, כן? הנה זה מתקדם קצת. יאללה". 
"מה ההוצאות שלו, זה? כלום. עושה כסף מסתם. כמה עולה המקום? גרושים. לקח את המקום הכי עלוב ביפו, בטח שכירות ברצפה. וכמה השקיע? שום דבר. שם שני שולחנות ודוכן, ויאללה מוכר. ומה יש בזה? חת'כת גבינה, שערות קדאיף ומי ורדים. אין הוצאות. משקיע 3 שקלים ולוקח 20. רווח של 500%. בוא נפתח גם אנחנו כנאפה, נעשה מיליונים". 
"לפחות היה נותן לימונדה או משהו למי שמחכה בתור. כמה אנחנו פה כבר? רק 10 דקות? זה מרגיש שעה". 
"תקשיב, זה לא כמו המטבח הישראלי שלנו שיש בו הכל. אצלם יש שני דברים: חומוס וכנאפה. וסלט ערבי שהם גנבו מאיתנו. הם לא יודעים לעבוד אלה. במקום להביא עוד כמה עובדים שאנשים לא יחכו בתור, הם שמים שניים־שלושה עובדים, חוסכים עלינו, ואנחנו עומדים פה בשמש, בחום. לעזאזל, כמה זמן זה עוד ייקח?".
"הם מענים אותנו פה בשמש כדי שנתייאש ונעזוב את הארץ, והם ישתלטו על המדינה, חוצפה. זו בכלל טעות לממן אותם - לך תדע לאן הולך הכסף. בטח לעוד נכבה. ולמה הם קוראים למקום יאפא? זה יפו. זה שלנו. צריך לתקן אותם. והתור לא מתקדם בכלל, שמישהו יגיד משהו!".
***
"צלם, צלם ת'תור, נעשה להם שיימינג. מה, לא מגיע לנו כנאפה? אנחנו לא יהודים? לא שירתנו בצבא? לחמנו למען המדינה הזאת, ואנחנו מחכים פה כמו כלבים. ולמה? כולה ריבוע קטן של גבינה עם השערות המגעילות האלה למעלה וכף של גלידה פיסטוק. אני אלך פה ממול, בלי תור ויותר בזול". 
"יאללה, יא זאלמה, בחיאת, אנחנו כבר שעתיים פה, חם לנו, יעני מפיש". 
"הוא לא מקשיב זה, לא אכפת לו מהלקוחות שלו. עוד כמה דקות יעברו השעתיים חינם ונצטרך לשלם גם על החנייה. ועזוב זמן, עולה לי בבריאות לחכות פה. וכמה אנשים? אלוהים. שילכו לדוכן אחר". 
"מישהו רואה אם נשאר לו שם כנאפה בכלל? עם המזל שלנו, איך שנגיע ייגמר להם הכנאפה. הם הרי לא יודעים לתכנן. רק לעבוד הם יודעים, אבל הם צריכים שמישהו יגיד להם מה לעשות, שמישהו ינהל אותם. כי בעסקים הם לא מבינים. אם היה מבין בעסקים, היה פותח כנאפה? לא. היה משקיע בבורסה, או נדל"ן, היה קונה שטחים להפשרה בצפון. אבל לא. מה הוא יודע? לקחת קוביית גבינה עלובה, לזרוק עליה את השערות תחת האלה, לשפוך מים דוחים מקולקלים ולקחת על זה ים כסף. ואנחנו כמו אהבלים מחכים פה". 
"רגע, הנה זה מתקדם. הו, סוף־סוף. כן, חמש כנאפה, בבקשה, ותארוז לי עוד חמש לבית. תודה, אחי. וואו, זה טוב. שוכרן, יא אבויה. ויאללה, שים לי גם קפה שחור עם הל. תראה איך אנחנו מסתדרים. אז למה אומרים שאין דו־קיום?".