עשר שנים הייתי בכנסת. כל מיני בני אדם הגיעו אליי, מתוך הכנסת ומחוצה לה, כדי לשכנע אותי לתמוך במשהו או להתנגד לו. אבל אינני זוכר מקרים רבים שניסו להציע לי סיקור מלטף בתקשורת כדי להצביע בעד או נגד משהו. אולי לא הייתי חשוב במיוחד. אולי העריכו שלא ימצאו אצלי אוזן קשבת. רק פעם אחת, לפני כעשר שנים, באחד הגלגולים הראשונים של חוק “ישראל היום”, הגיע אליי מישהו, מ"מעריב" דווקא, והסביר לי למה כדאי לי לתמוך בחוק.
הפגישה הייתה קצרה מאוד, הראיתי לו את הדלת והוא הלך לדרכו לנסות את מזלו במורד המסדרון. נזכרתי באירוע ההוא כששמעתי את הקלטות נתניהו־נוני מוזס. ואף שידעתי כי חברי כנסת רבים מושפעים מהסיכוי - או מההבטחה המרומזת - לסיקור חיובי, ואף ששמם של בעלי עיתונים ומו”לים אחרים בעבר כבר הלך לפניהם כמי שמכתיבים לעיתונאים שלהם איך ומה לכתוב על פי מפת האינטרסים שלהם, מעולם לא שמעתי שיחה גלויה וברורה כל כך של משא ומתן בוטה. כשני סוחרי סוסים.
הפגישה הייתה קצרה מאוד, הראיתי לו את הדלת והוא הלך לדרכו לנסות את מזלו במורד המסדרון. נזכרתי באירוע ההוא כששמעתי את הקלטות נתניהו־נוני מוזס. ואף שידעתי כי חברי כנסת רבים מושפעים מהסיכוי - או מההבטחה המרומזת - לסיקור חיובי, ואף ששמם של בעלי עיתונים ומו”לים אחרים בעבר כבר הלך לפניהם כמי שמכתיבים לעיתונאים שלהם איך ומה לכתוב על פי מפת האינטרסים שלהם, מעולם לא שמעתי שיחה גלויה וברורה כל כך של משא ומתן בוטה. כשני סוחרי סוסים.
אינני מתכוון לשוב ולדוש בשאלה הפלילית של נתניהו. האם יש כאן מתן או קבלת שוחד. מקובלים עליי דבריו של השר לשעבר חיים רמון, שאמר שעד היום משא ומתן כזה לא נחשב לעסקת שוחד, ואם יש כוונה לשנות את אמות המידה - יש להודיע ולהזהיר לפני שחוקרים ומגישים כתב אישום. גם ברור לי שאוהבי נתניהו משוכנעים שהוא שיטה בנוני מוזס ולא היה כאן מעשה פלילי, ושונאיו מחככים ידיים בהנאה ורואים בהקלטות הוכחה לשוחד. את העניין הזה מיצינו. שיחליט מנדלבליט ואחר כך בית המשפט. אני מבקש הפעם לומר משהו על העיתונות.
פוליטיקה היא מקצוע ידוע לשמצה. בדיחה ישנה ידעה לספר על פוליטיקאי וחבר שישבו בבית קפה והתווכחו, והידיד הרים לפתע את קולו והטיח: “אבל אתה פוליטיקאי!” “ששששש...”, ביקש הפוליטיקאי, “אנשים שומעים, ואחר כך מקשקשים. ההורים שלי למשל בטוחים שאני עובד כפסנתרן בבית בושת”. בסדר. אלו הפוליטיקאים. אבל העיתונאים? כלבי השמירה של הדמוקרטיה? איך נחשפו הללו במלוא גסות מערומיהם?
בסדר, בסדר, לא כולם. גם לא כל הפוליטיקאים. אבל מה שעולל נוני מוזס למקצוע העיתונות בארץ הוא לא פחות מרצח אופי. הוא ושכמותו, ורוב אלו שעובדים אצלו, כמו נחשפו כשותפים למקצוע העתיק ביותר בעולם, ממש כמו הפוליטיקאים. יש כמובן גם עיתונאים ישרים, שגם נוני מוזס הודה שאינו יכול לשלוט בהם. אבל הם בודדים. עם כל השאר הוא מסתדר, יכול להרקיד אותם לחלילו.
מי מקוראי “ידיעות אחרונות” שהיה סבור שהוא קורא ידיעות אמת, שהכותרת שלהן משקפת את תוכן הידיעה וחשיבותה - מבין היום שרימו אותו, התייחסו אליו כאל אידיוט, תמרנו אותו, עיוותו את תפיסת עולמו. לרצונו של מוזס - נתניהו הוא השטן הגדול, פחדן מושחת ורמאי, אשתו מתנהלת כמטורפת. ולעומתו - יריביו הפוליטיים ומתחריו הם אבירים אמיצי לב, עוטי שריון טוהר וגבורה.
אבל אם ירצה מוזס אחרת (ובהקלטות הוא גם הסביר מה הוא רוצה: כסף), הוא “יסובב את הספינה”. הכותרות יהיו אחרות, מאוזנות או מיטיבות, שערוריות שרה יוצנעו בעמוד 9. מתחריו ינואצו או, גרוע מזה, לא יוזכרו ולא יפקדו את דפי העיתון. בקיצור: כמעט כל מה שקראתם ב”ידיעות אחרונות” נקבע על שורת הרווח של נוני. ולא רק בעמודי הדעות. אלא גם, אולי בעיקר, בעמודי החדשות. אלו הם מעמקי השפלוּת של המקצוע הנאצל הזה.
בסדר, בסדר, לא כולם. גם לא כל הפוליטיקאים. אבל מה שעולל נוני מוזס למקצוע העיתונות בארץ הוא לא פחות מרצח אופי. הוא ושכמותו, ורוב אלו שעובדים אצלו, כמו נחשפו כשותפים למקצוע העתיק ביותר בעולם, ממש כמו הפוליטיקאים. יש כמובן גם עיתונאים ישרים, שגם נוני מוזס הודה שאינו יכול לשלוט בהם. אבל הם בודדים. עם כל השאר הוא מסתדר, יכול להרקיד אותם לחלילו.
מי מקוראי “ידיעות אחרונות” שהיה סבור שהוא קורא ידיעות אמת, שהכותרת שלהן משקפת את תוכן הידיעה וחשיבותה - מבין היום שרימו אותו, התייחסו אליו כאל אידיוט, תמרנו אותו, עיוותו את תפיסת עולמו. לרצונו של מוזס - נתניהו הוא השטן הגדול, פחדן מושחת ורמאי, אשתו מתנהלת כמטורפת. ולעומתו - יריביו הפוליטיים ומתחריו הם אבירים אמיצי לב, עוטי שריון טוהר וגבורה.
אבל אם ירצה מוזס אחרת (ובהקלטות הוא גם הסביר מה הוא רוצה: כסף), הוא “יסובב את הספינה”. הכותרות יהיו אחרות, מאוזנות או מיטיבות, שערוריות שרה יוצנעו בעמוד 9. מתחריו ינואצו או, גרוע מזה, לא יוזכרו ולא יפקדו את דפי העיתון. בקיצור: כמעט כל מה שקראתם ב”ידיעות אחרונות” נקבע על שורת הרווח של נוני. ולא רק בעמודי הדעות. אלא גם, אולי בעיקר, בעמודי החדשות. אלו הם מעמקי השפלוּת של המקצוע הנאצל הזה.
פרקים מרתקים מההקלטות האירו באור חדש ידיעות שהופיעו ב”ידיעות” ב־30 השנים האחרונות. שנות נוני. למה הוא טיפח את בנט ומתי החליט להשתלח בו. למה החליט “עורך העיתון בפועל” (רמז: נוני) להכריז כי נתניהו ניצח בעימות עם שמעון פרס ב־1996. קטעים אחרים הציגו את הפוליטיקאים שהובילו את חוק “ישראל היום” ותמכו בו כפרוצות שוויתרו אפילו על עקרונותיהן המעטים כי פרוצות נוהגות לגבות שכרן בזמן ובמזומן, ואילו הפוליטיקאים שתמכו בחוק “ישראל היום” היו מוכנים להסתפק בהבטחות עמומות לכתבת שער כשתהיה הזדמנות.
הקלטות נתניהו־מוזס עוררו אצלי גל של געגוע לעיתונות המפלגתית הישנה. קוראי “על המשמר” ידעו שהם קונים עיתון הסוגד לסטלין ומשבח את מפ”ם. קוראי “הצופה” לא ציפו למצוא שם דבר זולת קילוסים למפד”ל. מנויי “חרות” קיבלו את פולחן בגין שרצו לקבל. העיתונות “החופשית”, הלא־מפלגתית, התיימרה להיות טובה מאלו. אלא שההקלטות הוכיחו כי היא גרועה מהן. בין שורות התמליל אפשר היה לקרוא את נוני מוזס אומר בעצם: הציבור מטומטם ולכן יאכל כל זבל שאגיש לו. קוראי העיתונים צריכים לזכור את ההקלטות הללו כשהם מעיפים מבט בכותרת או מעיינים בידיעה חדשותית. בהחלט ייתכן כי מי שניסח אותם ויתר על כללי האתיקה הבסיסיים ביותר.