שר החוץ הירדני פוצץ השבוע לבנת חבלה קטנה בפרצופה של ישראל, אבל הסיפור האמיתי, כרגיל, מסתתר הרחק מן הכותרות. השר איימן אל־ספדי, בתיאום עם מלכו, הורה לשגרירו בישראל, רסאן אל־מג'אלי, לשוב הביתה עד להודעה חדשה, כי ישראל מסרבת לשחרר שני אזרחים ירדנים, גבר ואישה, שמוחזקים כאן עם שק חשדות ביטחוניים. 
 
היא, היבה אל־לבדי (32), שובתת רעב כבר חודש. והוא, עבד אלרחמן מרעי (29), חולה במחלה קשה. שניהם עצורים במעצר מינהלי בצו בית משפט. הם נעצרו בגשר אלנבי בשני מועדים שונים, בעת שבאו לשטחים כדי להשתתף בחתונה של קרובי משפחה. ישראל מתעקשת שירצו את המעצר המינהלי עד תום, מה שמעיד כי החשדות נגדם מעניינים במיוחד. להזכירכם, אין מדובר באזרחי הרשות הפלסטינית, שמעצר מינהלי עבורם הוא אמצעי קשה אבל מוכר - אלא באזרחי מדינה זרה. 
 
מה מביא מנהלת חשבונות ירדנית למרתפי השב"כ? פרקליטה, ג'וואד בולוס, אמר שלשום בגלי צה"ל כי אינו יודע אפילו מה החשדות נגדה, כך שאין ביכולתו לתקוף את המעצר בבית המשפט. אם השניים לא ישוחררו אלא יועמדו למשפט, ייחשפו חלק מפרטי התיק וגם עיקרי ההאשמות נגדם. השריר שעשו הירדנים השבוע עשוי להקשות על ישראל בבואה להעמידם לדין. 
 

הסיפור השני הוא החרדה שאוחזת בשני הצדדים בטיפולם באירועים כאלה. במדינה מתוקנת, שבה מתפוצץ משבר דיפלומטי, נוהג השלטון לפרסם הודעה רשמית לציבור, באופן שקול, המעיד על קור רוח, ואינו מזיק למגעים. דיווח לציבור בפרשה כזו הוא משימה פשוטה. אבל ישראל היא מדינה מתוקנת רק כשבא לה, וכאן נהוג לשתף את הציבור בשמחות, אבל לא בעוגמות נפש מדיניות, קטנות ככל שיהיו. 
 
קופה ריקה ממזומנים
 
ההססנות של ירושלים היא כאין וכאפס לעומת חרדותיה של עמאן. בירדן מתנהל זה כמה שבועות מסע לחצים על הממשלה לפעול לשחרור השניים. מאחורי המסע עומדים פעילים פוליטיים ואקטיביסטים ברשת. בלעדיהם, ספק אם המשטר היה מחזיר את השגריר אל־מג'אלי הביתה. יותר מכך: אפשר בהחלט כי לו ידעו הירדנים מהם החשדות נגד שני אזרחיהם, הם היו עוצמים עין ומאחלים לשב"כ הצלחה במשימתו. אבל לחישות לחוד וציבור זועם לחוד. במסע הציבורי למענם מעורבים גם גורמי אופוזיציה בעלי השפעה, שמטרתם לפגוע בתדמית הארמון ולהציגו כנרפה מול הישראלים. זהו מסע סוחף, קולני, שמוציא מגולשים רבים רעל וסלידה כלפי ישראל והמשטר כאחד. 
 
בשנים האחרונות, בשל צירוף אירועים ונסיבות, גבר הלחץ שמפעיל הרחוב הירדני על שליטיו בעניינים הקשורים בישראל. לאט ובהדרגה הופכת ישראל דרך קבע לבובת וודו, והארמון מוצא את עצמו חסר אונים מול העוינות הסוערת. כך תבעו מפגינים בזעם לבטל את הסכם הגז בין הצדדים, לגלגו על המשטר בפרשת המאבטח, דרשו במפגיע להשיב את צופר ונהריים, וכמובן השתוללו מכעס לנוכח כל אירוע חריג בהר הבית. בעבר הצליח המשטר לרסן מופעים כאלה, או מצא את הכוחות לנהוג בהם בקור רוח. כיום הוא חושש שיצברו עוצמה וייצאו משליטה. 
 
מאחורי החרדה הזו מסתתרת הקופה הריקה. מצבה המוניטרי של ירדן מעורער כפי שלא היה שנים. האבטלה החריפה, האוכלוסייה תפחה הודות לפליטים, וכספי התמיכה מן האחים הערבים פחתו. הארמון חושש שהמתיחות המדינית וכיסו הריק של האזרח יתלכדו לכדי פתיל הצתה. בדרכה העדינה, אם כן, משדרת ירדן סימני מצוקה. היא מצפה מישראל שתחסוך ממנה את ההתמודדות המסוכנת עם הרחוב, זועקת למדינות המפרץ שיתמכו בה כספית כבעבר, ומתפללת לבית הלבן שלא יפנה לה עורף אחרי שנים שבהן נהג בה כבת טיפוחיו הקטנה.
 
השבתו הביתה של השגריר אל־מג'אלי נועדה לפרוק את המתח ואת הלחץ הציבורי על המשטר. הוא הלך כדי לחזור. עכשיו מונח הכדור במגרש הישראלי. בעמאן מחכים לשמוע מה בדעתה של ישראל לעשות בשני העצורים. אם תשחרר אותם, יוחזר השגריר. לא תשחרר, עלולה הסוגיה לתפוח. סיכויי הפתרון טובים. מרעי ואל־לבדי עצורים לזמן קצר יחסית, ובידי ישראל מרחב תמרון רב בסוגיה. 
 
בכוחו של הסיפור הזה להמחיש כיצד הולכת בימים אלה ונבנית לנגד עינינו מציאות חדשה בממלכה ההאשמית. מציאות שבה המשטר, בניגוד לשנים עברו, מתקשה לעמוד איתן מול זעם ציבורי. זהו זעם שמקורותיו פנימיים, אבל ככל שיגבר, כך ינותב גם לעבר ישראל. 
 
ביצת הזהב של רפיח

בוודאי הבחנתם כי רצועת עזה היתה שקטה בחודש האחרון. הכל יחסי, כמובן. עבור תושבי העוטף, כל יום שישי הוא מופע מחודש של הפגנות ואימה. אבל ירי הרקטות הצטמצם. בעזה דבר אינו מקרי, וכאשר האלימות פוחתת, מישהו נתן את ההוראה. זמנית, כמובן. 
שלוש סיבות עיקריות לדבר בעת הזו. האחת היא מיליוני הדולרים שהכניס לרצועה לפני שבוע השליח הקטארי מוחמד אלעמאדי. זו הייתה מנה הגונה, במזומנים, כמעט אחרונה לשנת 2019. הוא שוב נחת בנתב"ג עם מזוודות עמוסות ירוקים, המשיך לרצועה וחילק שם את הכסף. אבל חמאס איננה עושת הצרות היחידה ברצועה. גם לאחותה הקטנה, הג'יהאד האסלאמי, היו תביעות. אחרי שנה שבה איים הג'יהאד באלימות לדרדר את האזור למלחמה, שלפו המצרים קלף. הם הסכימו לשחרר עשרות עצורים שהיו בידם מאנשי הג'יהאד, מאלה שיצאו לסיני ונתפסו בשנים האחרונות. מניעת יציאה לשטחם או מעצר של פעילים הם אמצעי הלחץ העיקרי של המצרים על הג'יהאד. 
 
הסיבה השלישית, אף שהיא גלויה לציבור, היא נסתרת מהעין. זה שנה וחצי פועל ליד מעבר רפיח אחיו הקטן, המכונה מעבר סלאח א־דין. הוא מיוחד לסחורות בלבד, בדומה למעבר כרם שלום עם ישראל. אם מעבר רפיח העניק חמצן לתושבי הרצועה, הרי מעבר סלאח א־דין הזרים דם לכלכלתה. העיתונאי נרי זילבר, במסמך שכתב באחרונה עבור מכון וושינגטון, עמד על חשיבותו הרבה של המקום. מתברר כי בצדו המצרי מנוהל מעבר סלאח א־דין בידי הצבא, ומצדו העזתי מפקחים על ניהולו אנשי הזרוע הצבאית של חמאס. מעברי גבול הם ביצת זהב לכל מי ששולט בהם. מדי חודש במחצית הראשונה של 2019 נכנסו דרכו מסיני לרצועה אלף משאיות עמוסות מלט, סיגריות, סולר ומוצרי מזון. שני הצדדים מכניסים לכיסיהם מיליוני דולרים בחודש משני המעברים.
 
כך, בהדרגה, הצליחה מערכת הביטחון המצרית להקל בסגר על הרצועה, להפיק ממנה הכנסה נאה, ולפעמים גם להרגיע את רמת האלימות. כל זאת בתוך שנה וחצי. איש מקרב הפקידות הרשמית בישראל, או צה"ל, אינו מעניק לכך פומבי, כי הפרטים הללו עשויים לגרום לרבים כאן לזוע בכיסאותיהם באי־נוחות. אף שנעשית בידי גורמים מוסמכים משני הצדדים, הפעילות הזו אינה חוקית. הרשות הפלסטינית היא הריבון הרשמי על הרצועה, ולמרות זאת, אנשיה מודרים מכל נוכחות במעבר. היא אינה רואה ולו שקל אחד מן העסקאות שיוצאות לפועל במעבר סלאח א־דין.