בנעוריי הצטערתי על שמלחמת האזרחים בספרד הסתיימה. לא, זה לא שאני עד כדי כך זקן בכדי שזיכרונותיי יגיעו אל שנות ה־30, אבל כשמאלני צעיר ונלהב ראיתי את עצמי בעיני רוחי מתנדב לבריגדות שלחמו בברית הלא קדושה מלוכה־כנסייה־צבא בהנהגתו של הגנרליסימו פרנקו.
קראתי כספר עיון את "הקפיטל" (העותק שבביתנו עם הקדמה שכתב אנגלס, הוצאת הקיבוץ הארצי, 1946), ואת "למי צלצלו הפעמונים" של המינגוויי כרומן. קצת כמו אדם דתי (לקח לי שנים להודות שאידיאולוגיה פוליטית כמוה כדת) ראיתי בעצמי חוליה על רצף של מחויבות לצדק אנושי, מהנביא עמוס ועד צ'ה גווארה, מ"על מכרם צדיק בכסף ואביון בעבור נעליים" ועד "הפשיזם לא יעבור" - אותה קריאה ששאגו בגרון ניחר פעילי שמאל בהפגנות שהיו נערכות כמעט מדי שבוע בארגון "הוועד נגד המלחמה בלבנון" או "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית" (שבהן היו לרוב אותם אנשים).
כל זה הלך נפלא ביחד עם החולצה האדומה של הפועל חיפה ועם השירים של לנון - ובטוויסט המיוחד לשמאל הישראלי, עם שירות כחייל קרבי בימי האינתיפאדה הראשונה, שמכלה חלק מהשבתות שלו בהשתתפות בעצרות נגד הכיבוש. כמו שקורה ללא מעט אידיאליסטים צעירים, בין שהם גדלו על האמונה שלפיה הרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב ובין שחוו את אותה פרשה בדיוק כעלילת דם - התבגרתי.
בדיעבד אני זוכר את הרגע המכונן שבו התפכחתי (אם כי בזמן אמת לא זיהיתי אותו ככזה): ישבתי לשיחה בנושא כלשהו עם פוליטיקאי שהערכתי מאוד, שר בממשלת רבין, שהבטיח דברים ברורים במהלכה אך בסיומה עשה בדיוק את ההפך. בתחילה הייתי המום, הרי לא ייתכן שאדם מוערך כל כך ישקר בשיחה בארבע עיניים. לקח לי שנים להבין שעבור רוב הפוליטיקאים, מהשמאל או מהימין, השקר הוא דרך חיים עד כדי כך שאת חלקם קשה לתפוס באמירת אמת.
כשאני מביט לאחור על עברי, ההתפכחות הכואבת ההיא הייתה דומה לתהליך שחווה מי שיוצא בשאלה - וזה לא משנה אם לרבי שלי לא קראו על שם איזו עיר באוקראינה, אלא קרל מרקס.
נדרשו לי שנים כדי להבין שסטאלין לא היה טוב מהיטלר, ושההפצצה על דרזדן הייתה פשע מלחמה, אף שקורבנותיה העמידו מתוכם את המפלצת. בתרגום לישראליות של ימינו (אם כי למזלנו בעוצמות מתונות יותר מאלה של המלחמה ההיא): תהליך אוסלו היה הזיה, גיהינום שהדרך אליו הייתה רצופה בכוונות טובות. ואפילו ההזיה ההיא פחותה מזו שבמסגרתה כינו את נרצחי הטרור (בעיתונות!) בשם "קורבנות השלום" וגם פחותה מהפנטזיה שלפיה אם יצחק רבין לא היה נרצח, היה שורר פה עכשיו שלום אמת.
אם המשפט האחרון נשמע לכם מופרך, אתם מוזמנים להעביר את יום הזיכרון לרבין באחד מבתי הספר במרכז תל אביב, ולשמוע מנהלים ומורים משננים זאת לדורות הבאים. כשאני שומע את הדברים, אני מבקש סליחה בלבי מכל אלה שבמשך שנים מיהרתי לקטלג כ"הזויים" (אף שעם חלקם יש לי עד היום מחלוקת פוליטית קשה), כי "מורשת רבין" לדידי עשויה בדיוק מהחומרים שהופכים גל אבנים מקרי ל"קבר רחל" - סלע קיומנו שבו נאחז לנצח.
למה נדרשתי לכל אלה דווקא השבוע? כי נדמה שמה שדרוש לנו בעת הזאת הוא היכולת להתפכח מאמונה עיוורת, למשל כזאת שרואה בבנימין נתניהו בבחינת משיח בן דוד הנרדף על ידי מערכת משפטית דמונית. או הגישה ההפוכה שלפיה נתניהו חייב מיד להתפטר ולהודות באשמה: לא האשמה המיוחסת לו בתיקי האלפים למיניהם, אלא האשמה ברצח רבין.
העובדה שנתניהו נרדף על עבירות שחלקן היו לחם חוקם של אחדים מקודמיו בתפקיד, אינה הוכחה לחפותו. הרי אפילו הטענות ל"אכיפה סלקטיבית" כמוהן בעיניי כהודאה באשמה בבחינת: "אדוני השוטר, דווקא לי אתה רושם דוח על מהירות של 100 קמ"ש, כשלפניי ואחריי יש מי שנהג כאן במהירות של 120?!".
העובדה שבמהלך החקירות התגלו "חזירויות" מצד גורמי אכיפת החוק (מצחיק, אבל זה ממש אותו ביטוי שבו השתמשו הרוויזיוניסטים לתיאור התערבויות זרות במהלך חקירת רצח ארלוזורוב) עוד עשויה להתברר כתרומתו הגדולה ביותר של נתניהו לציבוריות הישראלית, עת תגבר הדרישה לשמור על השומרים (ולא לחקור את החוקרים). אבל אפילו בעובדה זו אין כדי להפריך את הטענות שבכתב האישום.
אבל יותר מהכל, גם אם נאמץ לרגע את גרסת ראש הממשלה כאמת, הרי שאין ספק שהוא נקלע למצב שבו הוא אינו יכול להקדיש את כל מרצו לניהול ענייני המדינה, ואלה כידוע דורשים מיקוד מלא ואקסקלוסיבי. בתום שנה של כאוס פוליטי, נדמה כי יש לנו בשפע אידיאולוגיה משמאל ומימין. עתה הגיע זמנה של הפרקטיקה: לישראל החולה והשסועה לא נדרשת "מנהיגות", כברבורי הפוליטיקאים. נדרש לה בסך הכל סידור עבודה.