אני אוהב תיאטרון. רכשתי אהבה זו בגיל צעיר מאוד באמצעות "הבימה", עוד בטרם הוכתר רשמית כתיאטרון הלאומי. בילדותי התגוררנו בקרבת הבימה וגן הילדים שלי היה ממש סמוך אליו. אני זוכר טקס כלשהו (הבאת ביכורים?) שערכנו, ילדי הגן, על מדרגות התיאטרון, שהיה מבנה גדול עם עמודים גמלוניים בחזיתו, אך לא מטויח במשך שנים. והעיקר – התיאטרון היה נוהג להעלות הצגות לילדים בימי החופשה שלהם. לא שהציג מחזות שנכתבו במיוחד לילדים, אלא היה מציג להם מתוך הרפרטואר השוטף שלו. לא מחזות כבדים אך גם לא קומדיות קלילות בלבד. היה איזון בין הקל לכבד.
ההצגות לילדים היו מתקיימות בדרך כלל ב־11 בבוקר והכרטיסים נמכרו בזול מהרגיל. נדמה לי 20 גרוש מנדטוריים לכרטיס. כל מטבע שנפל לידי בילדותי נשמר בקופסה מוצנעת לימי החופשה, לרכישת כרטיס בהבימה. אני מודה, לפעמים הייתה הצגה כבדה מדי, אבל אני נסחפתי להתרחשות החיה על הבמה, גם אם לפעמים לא הבנתי כל משפט.
הייתי מרותק. הערצתי את קולותיהם המיוחדים, את הטון ואת המבטא העברי־רוסי של כוכבי הבימה דאז - אהרן מסקין, חנה רובינא, יהושע ברטונוב, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין ואחרים. את מסקין זכיתי אפילו לפגוש פעם פנים אל פנים בבית גיסו נפתלי פיינגולד, מנכ"ל בנק המזרחי דאז, שגר מול התיאטרון בשדרות תרצ"ט והיה חבר קרוב של הוריי. כמעט התעלפתי.
הדור הצעיר יותר שהגיע להבימה בהדרגה עם קום המדינה – נחום בוכמן, מישה אשרוב, שרגא פרידמן, שלמה בר שביט, עדה טל, שושנה רביד, פנינה פרח ואחרים - הביא איתו עברית אחרת ומבטא ורקע שונים. דור המייסדים הוותיק ירד בדרך הטבע אט־אט מהבמה. היום, גם הדור הצעיר דאז אינו עוד עליה, רובו גם לא על פני האדמה. הבימה שינתה פניה בהדרגה, גם את הרפרטואר שלה, ועם זאת נותר לה עדיין דימוי ממלכתי־לאומי מסוים, מכובד כביכול משאר התיאטראות בישראל. יש עדיין מחזות שלא יעלו על בימתה.
את הבימה תקפו במשך השנים משברים כספיים וניהוליים שונים, ולא פעם דובר על סכנה שהתיאטרון ייסגר. המדינה נחלצה בדרך כלל לעזרת התיאטרון הלאומי שלה, אבל בסך הכל הטליאה טלאים. הנה, עכשיו הוא שוב נמצא במצב דומה: משבר כספי וניהולי חדש וחובות עתק מדהימים. איני יודע איך נוצר המצב הזה. הידע שרכשתי לגבי ניהול תיאטרון ב־30 שנות חברותי במועצת הנאמנות ובוועד המנהל של תיאטרון אחר, אינו עוזר לי בכך. קשה להבין איך יכול תיאטרון להגיע למצב כזה.
נראה שגם למדינה קשה. אך בסופו של דבר היא בעלת הבית של התיאטרון הלאומי ועליה מוטלת אחריות־על למצב המשברי שנוצר בו. נראה שלהיעדר פיקוח ממשלתי ראוי ומסודר יש חלק נכבד במצב שנוצר. עכשיו חייבת המדינה לבדוק לעומק את מה שקרה בהבימה, לבדוק גם את עצמה ולעשות טיפול שורש בנושא ולא להטליא עוד טלאי ארגוני וניהולי בתיאטרון. כן, טיפול שורש כואב, אבל המצב שהידרדרה אליו הבימה כואב עוד יותר. כאב ממלכתי לאומי.
מנהג חדש בא למדינה. ליתר דיוק: מילה חדשה. לא שנעדרה עד עתה מלשוננו אלא שלפתע החלו לעשות בה שימוש יתר במקום ושלא במקום, כשצריך וכשלא צריך. עד לא מכבר זה היה "בהינתן". מישהו כנראה גנב את המילה מהלשון הצבאית לטובת לשון היום־יום ואי אפשר היה שלא להיתקל בה מדי יום בעיתונים. ואז צצה ה"לגמרי" והדיחה אותה. אתה נשאל שאלה שהתשובה עליה היא פשוט "כן" קצרצר וחביב, אבל היום התשובה היא "לגמרי". או מישהו מצייר תמונת מצב של משהו, התגובה של המסכים איתו תהיה "לגמרי". והמהדרין יקפידו להכפיל: "לגמרי לגמרי". אז אנא, תנו לדבריי אלו איזה "לגמרי" אחד. תודה.