גדעון סער הוא הח"כ היחידי בליכוד שלא מחכה ליום שאחרי נתניהו

1. כל המועמדים בליכוד - מטעם עצמם בשלב זה - לרשת בבוא היום את בנימין נתניהו, מקפידים להדגיש שכוונתם להתמודד על התפקיד הרם רק לאחר שראש הממשלה יפרוש, לבל ייחשבו כמורדים במלכות וייפגעו פוליטית. אתם מכירים את השמות - מישראל כץ, דרך יולי אדלשטיין וניר ברקת ועד גלעד ארדן ומירי רגב (וסליחה אם שכחתי מישהו).

איני זוכר שגדעון סער אמר דברים מסוג זה לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים ל"חופשת ילדים" לפני כחמש שנים. הוא לא דיבר אז על התמודדות על ראשות הליכוד, ואמר רק שיחזור לחיים הפוליטיים בבוא העת. רבים נענעו אז בראשיהם בחוסר אמון לגבי יכולתו לשוב למעמד בכיר בליכוד, וטענו ש"מי שפורש נמחק מהמפה". התגלגלו גם תיאוריות והסברים שונים לצעד המפתיע, והיו שניבאו שגם אם ישוב, יתקשה להסתפח ללהקת המועמדים הבכירים לירושת נתניהו.

סער טפח על פני כל אלה. לא רק חזר להנהגה ולמקום גבוה ברשימה לכנסת, אלא גם לעימות ישיר ולוחמני מול נתניהו ולהתמודדות מולו על ההנהגה ועל ראשות הממשלה כבר עכשיו. או בטרמינולוגיה הליכודית: הדחה. כאשר דובר לראשונה בליכוד על פריימריז מהירים, הגיב סער: "אני מוכן". זאת הייתה קריאת קרב. לא קרב מסוג "רק אחרי פרישת נתניהו", אלא כאן ועכשיו. סער מאמין שתם זמנו של ביבי, כפי שהכריז שלשום בפתיחת הקמפיין שלו. קריאתו לנתניהו לקיים עימות פומבי באה לבסס ולחזק את מעמדו כמועמד שווה ערך לראשות הממשלה, ולדלג בכך על פני כל המועמדים "אחרי פרישת נתניהו".

איני מתיימר לנבא - לא מי ינצח בפריימריז, לא איזה תעלול עוד יעשה נתניהו לפניהם, ולא מה יקרה בליכוד אם סער ינצח. האם זה יביא לזעזועים פנימיים ולמשברים? האם יקבלוהו מתחריו־יריביו הרואים עצמם מועמדים לראשות הממשלה כמנהיגם? האם נתניהו ישתוק ויפרוש? לא יודע ולא רוצה לאכול את הכובע. זה לא טעים.

2. בתים בונים בישראל לרוב וזה משמח. אבל בתים גם הורסים וזה לא פעם מעציב וכואב עד דכא. וכשמדובר על בית מוכר וקרוב ללב – הכאב גדול שבעתיים. מדובר בבית מעריב הניצב עשרות שנים במפגש הרחובות בגין וקרליבך בתל אביב, ועכשיו החלו בהריסתו לטובת הקמת בניין רב־קומות מודרני. ככתוב בספר ויקרא: "וישן מפני חדש תוציאו".

התקשתי לעכל את הידיעה. קראתי פעמיים ושלוש ונכנסתי לאי־שקט מוזר, כאילו עומדים להרוס לי את ביתי שלי. כן, בית מעריב היה ביתי יומם ולילה במשך כ־35 שנים. בתוכן היו שנים ש"ביליתי" בו יותר מאשר בביתי האמיתי. היו שנים שבאתי בשעריו כבר בארבע בבוקר והיו שנים שחזרתי ממנו הביתה אחרי חצות הלילה, וכך גם לא מעט מחבריי.

לב העיתון פעם בקומה הראשונה, שבמרכזה הדסק, חדר החדשות על עורכיו, מתרגמיו ומגיהיו. לצדו היה חדר הטלפרינטרים, שאליו העבירו כתבים וסוכנויות הידיעות חומר וארכיון הצילומים. מסדרון הוביל לחדרי הכתבים. הכל היה חי והומה.

כבר שנים שמעריב אינו שוכן בבניין הקרוי על שמו ברחוב קרליבך 2. הוא נמצא בבניין מזרחה לשם. כתבים כבר אינם באים לעבוד במערכת, אלא מעבירים את החומר באמצעים המודרניים שברשותם. עכשיו ילך הבניין לעולמו, ובעוד כמה שנים ישאל ילד את אביו: "אבא, מדוע קוראים לצומת הזה צומת מעריב?".