ככשח"כ ניר ברקת הוציא לאור את ספרו "רץ למרחקים ארוכים", זמן קצר לפני הפריימריז בליכוד, הוא כמובן רמז על המשך דרכו ("לא רץ בפריימריז כרגע, אך כבר יצאתי לדרך, תתכוננו"). למעשה ברקת חזה את עתידה הקרוב של כל המערכת הפוליטית, וגם את זה של ראש הממשלה. מי שבשנת 2019 בנה פרשנויות ותיאוריות שלמות בהתבסס על ההנחה "עוד מעט ביבי אורז, יש לו משפט לנהל, ואז...", מתגלה כנביא שקר בתחילת 2020.
צדקו מי שסברו כי כדי לנהל את קרב חייו על חפותו, על חירותו, על שמו ועל הישארותו בקודקוד המדינה, נתניהו לא ילך לשום מקום. נתניהו איננו אהוד אולמרט ואיננו אריאל שרון. הוא לא יתפטר וגם לא יאותרג. הוא יישאר ויתקוף דווקא את אלה שעתידו נתון בידיהם: מערכות החוק והאכיפה, שופטים, חוקרים ופרקליטים. וכן, גם את התקשורת, אף על פי שהליך הדה־לגיטימציה שלה בעיני הציבור כמעט הושלם בהצלחה בין כה וכה. מאבק דומה מתנהל כעת גם נגד מערכת המשפט.
הקרקע מוכנה. הציבור כבר מזמן אינו רואה במוסדות אכיפת החוק פרה קדושה. שום מפלגה או כוח פוליטי שבנו עצמם בשנים האחרונות על נושא הגנת שלטון החוק לא הצליחו במשימה. קדימה נפחה מזמן את נשמתה, והיום בקושי זוכרים את הרכבה ואת האג'נדה שלה. "מיסיס קלין", ציפי לבני, שהעלתה על נס את ההגנה על מערכת המשפט, לא הצליחה בשום מסגרת פוליטית ואינה מנסה עוד. שרי המשפטים שירשו אותה במשרד שברחוב צלאח א־דין כבר דיברו בגלוי על הצורך בשינוי וברפורמה, מתחו ביקורת ותקפו, ובוודאי לא ראו עצמם כחלק אינטגרלי מהמערכת שאותה באו לנהל.
על הרקע הזה ועל הקרקע הזאת ינהל נתניהו את הקרב המשפטי, שהוא גם קרב פוליטי, או אם תרצו - את הקרב הפוליטי שיתנהל גם בזירה המשפטית. הכל מתערבב ומגיע כעסקת חבילה במערכת הבחירות לכנסת ה־23.
כאשר מבינים את הרקע קל יותר להבין את הלבטים שהיו מאחורי הקלעים של הנושא המרכזי של השבוע - בקשת החסינות של נתניהו מפני העמדתו לדין.
במקור הייתה ההצהרה אמורה לחתום את השנה הלועזית ולא לפתוח את החדשה. היא תוכננה ליום שני (30 בדצמבר) בערב. מלון "אוריינט" הירושלמי שוריין, ההודעה שוגרה לתקשורת. כעבור 40 דקות הגיעה הודעת ביטול: ההצהרה נדחתה.
מה קרה ביומיים האלה? הרי היה ברור שמבחינה משפטית אין לנתניהו חלופה טובה יותר. בקשת החסינות לא תעניק לו פטור ממשפט, אך היא תאפשר לו לדחותו. גורמים מהמעגל הקרוב לראש הממשלה אומרים כי בעיני נתניהו כל דבר שעשוי לדחות את הבלתי נמנע, להוסיף לו עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש ללא משפט - נתפס כפתרון קסם שחייבים להשתמש בו.
מבחן ראשון
למי שמכירים את נתניהו ויודעים לפענח אותו היה ברור שלא יפסח על האפשרות לבקש חסינות. באחד הימים בתחילת דצמבר, כשהשיח בליכוד ובמערכת הפוליטית נסב על הפריימריז לראשות המפלגה, ישב מולי על כוס קפה ח"כ בעל כישרון בתחום הניתוח הפוליטי. המילה "חסינות" לא הופיעה אז כלל בכותרות. אחרי שמיצינו את נושא הפריימריז הוא אמר: "רשמי לפנייך: ביום האחרון של פרק הזמן שבו הוא רשאי לפי החוק לבקש חסינות - בערב, לקראת המהדורות - הוא ימסור הודעה לתקשורת ויבקש חסינות. אין כאן שאלה בכלל".
ומה עם הנזק הפוליטי? שאלתי. בכחול לבן ישחטו אותו, יבנו קמפיין חסינות שלם, יתקפו אותו יום־יום. התקשורת תחגוג והציבור יסיק מסקנות.
"הכל נכון", ענה לי בן שיחי. "אלא שכאשר בפני נתניהו עומדת הבחירה בין נזק מציאותי וממשי לעצמו לבין נזק פוליטי היפותטי - במה יבחר, לדעתך?".
ב־1999, כאשר הובס נתניהו על ידי אהוד ברק בבחירות הישירות, נכתב עליו באחד ממאמרי הפרשנות: "קיים בתוכו ויכוח תמידי שמתנהל בין בנימין נתניהו, מדינאי גדול, לבין ביבי, הפוליטיקאי הקטנוני. ובכל פעם ביבי גובר על נתניהו". נכון לינואר 2020, בוויכוח הפנימי בין בנימין נתניהו ראש הממשלה ויו"ר הליכוד לבין בנימין נתניהו המואשם בפלילים והעומד לפני משפט, האחרון ניצח.
מה בדיוק שקל נתניהו באותם יומיים של התייעצויות ולבטים? שרים וח"כים מהליכוד שהזדמן להם לפגוש אותו בין 30 בדצמבר ל־1 בינואר מעידים שההתלבטות הייתה אמיתית. נתניהו נראה מוטרד, מופנם ומרוכז מהרגיל. מקורביו טוענים כי העדיף להתייעץ עם פרקליטיו ולא כינס פורומים פוליטיים וכי הפן המשפטי גבר על השיקולים האלקטורליים.
כבר בשבוע הבא תעמוד בקשת החסינות למבחן פוליטי ראשון: הסקרים הפנימיים של הליכוד יגידו אם צדקו הפסימיים שהזהירו את נתניהו מפני תגובת הציבור. בליכוד לא חוששים מהגרעין הקשה של הביביסטים למיניהם. כל מי שנוקטים עמדה פוליטית אקטיבית, יוצאים לרחובות ומשתתפים בהפגנות, לא יושפעו מהפנייה של ראש הממשלה לכנסת בבקשת חסינות. הם רואים את הדברים מזווית ראייתו ויהיו איתו עד הסוף. גם אחרי בקשת החסינות נותר נתניהו בעיניהם חף מפשע הנרדף על ידי אויביו.
השאלה הגדולה היא איך יגיב ציבור מצביעי הימין הרחב יותר, שאומנם מחבב את נתניהו אך אינו מתייצב לצדו באופן אוטומטי בכל מקרה ובכל מצב. אם יעכל הציבור הזה את בקשת החסינות וימשיך לתמוך בו, אז נתניהו הוכיח שוב את כישרונותיו הפוליטיים ועשה את הצעד הנכון; אם יצביעו הסקרים על מגמה שלילית בעקבות ההחלטה, זו כבר תהיה פגיעה אלקטורלית בליכוד ומסירת קלפים חזקים לכחול לבן.
כך או אחרת, הקמפיין של כחול לבן, המפלגה שכולה "רק לא ביבי", ייבנה על שלושת תיקי נתניהו ובקשת החסינות.
תסריט החלומות
ההצהרה בערב הראשון של השנה החדשה הייתה יריית הפתיחה לסאגת החסינות. בשעות הערב המאוחרות שיגר נתניהו ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מסמך ובו מפורטת בקשת החסינות. עשרה עמודים אורכו. חשובה לא פחות היא ההבהרה שנשלחה לתקשורת על ידי דוברו של נתניהו כשעה לאחר פרסום הבקשה. בהבהרה הדגיש ראש הממשלה: "כל בקשותיו מוועדת הכנסת כולן זמניות ומוגבלות אך ורק לתקופת כהונת הכנסת שתדון בבקשתו. כך גם נכתב באותיות קידוש לבנה בראש מכתבו ליו"ר הכנסת".
בגדול, אין על מה להתווכח: הכל זמני בעולמנו, גם בקשת חסינות, גם החיים עצמם. עם זאת, אם יורדים מהגבהים הפילוסופיים לקרקע המשפטית, מתברר כי עם הנימוקים העולים בבקשת החסינות נמנית עילת החסינות המהותית. במסגרתה, לחבר הכנסת מוקנית חסינות מעמידה לדין על אמירותיו או על פעילותו במסגרת תפקודו הפרלמנטרי.
לטענת נתניהו, תיק 2000 מתבסס על צעדיו לקידום "חוק ישראל היום", כאשר פעל כפרלמנטר שמקדם הצעת חוק. אם כן, מגיעה לו חסינות מהותית. על פי החוק, החסינות המהותית היא חסינות קבועה ונשארת בתוקף גם לאחר שחבר כנסת פורש מהחיים הפרלמנטריים.
אם יתמזל מזלו הפוליטי והאישי של נתניהו והכל יסתדר לפי התוכנית, אפילו ב־70%, לא תקום ועדת הכנסת שאמורה לדון בחסינות במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה־23. במצב האידיאלי לנתניהו יהיה התסריט כדלהלן: יו"ר הכנסת משתמש בזכות הווטו שלו ומונע בכל כוחו את הקמתה של ועדת הכנסת, כי עד הבחירות אין לנתניהו הרוב הדרוש לקבלת חסינות. הצעד הבא: לזכות בבחירות ולהרכיב ממשלה.
איש לא יגיד דבר כזה בגלוי, אך כאשר יגיע שלב המו"מ הקואליציוני יופיע נושא החסינות במרכז המגעים. כל מפלגה שתחתום על הסכם קואליציוני עם הליכוד תתחייב לתמוך בחסינות. רק אז יהיה אפשר להקים ועדה ולקיים הצבעה מתוך ודאות שיושג רוב.
אם גם השלב הזה יעבור בהצלחה, תוכלו לשכוח מהמושג "העידן שאחרי נתניהו". לא כל כך מהר, גבירותיי ורבותיי.
אופוזיציה מבית
אפרופו רוב, ייתכן כי באופן פרדוקסלי לנתניהו יהיה קל יותר לגבש קואליציית חסינות מאשר להבטיח לעצמו 100% תמיכה בחסינות בתוך הליכוד. אומנם גדעון סער הובס ותומכיו הנמיכו פרופיל, אך "מחנה סער" חי וקיים. אותם 27.5% שהצביעו לו בפריימריז, אותם ח"כים, ראשי סניפים וראשי ערים, ממשיכים ללכת איתו, גם אם הם מבינים שזאת תהיה ריצה למרחקים ארוכים, בדיוק כמו בספרו של ברקת. האם ברגע האמת תצביע "קבוצת סער" בתוך סיעת הליכוד בעד החסינות? כרגע אין על השאלה הזאת תשובה חד־משמעית.
"לו הייתי נתניהו, הייתי מזמין את גדעון לשיחה, מחבק אותו, מקרב אותו ונותן לו תפקיד חשוב במטה הבחירות", אמר לי איש ליכוד ותיק. אך לעת עתה נתניהו נוקט שיטה שונה לחלוטין. ההתעלמות מיריבו הפנימי מוחלטת ואינה ניתנת לערעור. נתניהו אפילו לא הזכיר את שמו בנאום הניצחון, גם לא בכינוס הגדול שהתקיים בערב נר שמיני של חנוכה, וודאי שלא הזמין אותו להיפגש ולשוחח לקראת מערכת הבחירות. אנשי סער מבהירים בכל פעם ששואלים אותם: "גדעון הוא חלק אינטגרלי מהליכוד, הליכוד הוא הבית, סער לא הולך לשום מקום והוא ממשיך בכל הכוח".
מה תהיינה השלכותיה של היריבות הפנים־מפלגתית על ההצבעה בנושא החסינות? ימים יגידו; ימים ארוכים של ריצת נתניהו למרחקים ארוכים.