כבר שנה מתנהל כאן קמפיין בחירות מתמשך, וכל התרחשות זוכה לפרשנות המושפעת מפוזיציה פוליטית. אין כמעט אפשרות לזהות את המציאות כהווייתה. השבוע זה בלט במיוחד עם פרסום דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי. השמאל זעק לנוכח הנתונים שעלו ממנו, ואילו הימין דחה אותם בטענה שקו העוני, כפי שהוא נמדד כיום, יוצר מצג שווא המחמיר מאוד עם המציאות.
במקום לנצל את הדוח ולנהל דיון ענייני במצבן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה הישראלית, הפכנו אותן לכלי ניגוח במאבק בין ימין לשמאל, עד כדי כך שהתשובה על השאלה אם יש עניים בישראל נותרה פתוחה.
תחושת השפע, העלייה ברמת החיים והתורים הארוכים בשדה התעופה מסתירים לנו את אלה שידם אינם משגת ויוצרים אשליה שהעוני נמצא הרחק מישראל, כשלמעשה הוא רק נדחק לחצר האחורית. קשישים עריריים וניצולי שואה שחיים על קצבאות נאלצים לוותר על תרופות ועל חימום הבית, משפחות עובדות כורעות תחת הנטל, וילדים רבים לא זוכים לרמת חיים נאותה. ככל שרמת החיים שלנו תעלה, אנחנו נהפוך אותם לשקופים ולאשמים במצבם כדי שנוכל להרגיש נוח לנוכח הפערים ההולכים וגדלים בחברה הישראלית.
נתוני דוח העוני של הביטוח לאומי שפורסמו השבוע עוררו ויכוח שעיקרו טמון בהגדרה של מהו עוני וכיצד מודדים אותו. ישנן שתי שיטות מדידה עיקריות למדידת עוני: עוני אבסולוטי ועוני יחסי.
עוני המוגדר במושגים מוחלטים נמדד בדרך כלל ביחס למחסור באמצעי קיום חיוניים כגון מזון, דיור ולבוש. כך ימדדו עוני בעיקר במדינות נחשלות, וכך מודד הבנק העולמי את העוני הקיצוני בעולם. לשיטתו, אדם שמרוויח פחות מ־1.25 דולר ביום נמצא בעוני קיצוני. לעומת זאת, עוני יחסי הוא סובייקטיבי ונקבע ביחס לחברה ולמה שחבריה מגדירים כצרכים חיוניים. זוהי שיטת המדידה הנהוגה במדינות מפותחות החברות ב־OECD.
גם דוח העוני המופץ בישראל על ידי המוסד לביטוח לאומי נוקט את שיטת העוני היחסי. לפי שיטה זו, העוני מייצג תופעה של אי־שוויון כלכלי וחברתי, לכן אותם משקי בית שהכנסתם נמוכה במידה משמעותית מן ההכנסה המאפיינת את כלל משקי הבית בישראל נחשבים עניים. המוסד לביטוח לאומי מגדיר כעוני את מי שהכנסתו היא מחצית מההכנסה החציונית לנפש, כלומר מי שהכנסתו כיום היא 3,593 שקל לחודש. זוג שמשתכר פחות מ־5,750 שקל בחודש נחשב עני, וקו העוני של משפחה בת שש נפשות עומד על כ־12 אלף שקל בחודש. מכאן שבמשפחות עם ארבעה ילדים ויותר פרנסה בגובה שכר המינימום של שני בני הזוג כבר לא מספיקה כדי לחיות מעל לקו העוני הרשמי.
1.8 מיליון נפשות עניות
דוח העוני שפורסם השבוע הצביע על כך שבשנת 2018 חיו בעוני במדינת ישראל כ־1.8 מיליון נפשות, מתוכן כ־840 אלף ילדים. לפי הנתונים, כל ילד שלישי בישראל חי באי־ביטחון תזונתי. בנוסף, הדוח מצביע על כך ש־18.8% מהאזרחים הוותיקים חיים מתחת לקו העוני.
במקום שהנתונים האלה יהפכו להיות הנושא המרכזי במערכת הבחירות הקרובה, היו מי שבחרו להציגם כנתונים מניפולטיביים ושקריים, שכל מטרתם היא יצירת מצג שווא שמשרת את הארגונים החברתיים ומאפשר לבקר את השלטון. הטענות התבססו על כשלי שיטת המדידה של "עוני יחסי" ועל העובדה שלפי שיטה זו ככל שרמת ההכנסה במדינה תעלה העוני יתרחב, זאת בשל היחסיות של המדידה.
נכון, לכל שיטת מדידה יש החסרונות שלה, אך מאחר שרמת ההכנסה בישראל כיום נמוכה ביחס ליוקר המחיה, אין בטענה זו כדי לדחות את המספרים כפי שהם מוצגים בדוח. גם אם ימדדו את העוני בשיטה אחרת ויגדירו סל מוצרים בסיסי ותנאי מחיה מינימליים - המציאות תישאר עגומה.
מדינת ישראל לא יכולה להתגאות בכך שהיא מדינה מפותחת עם כלכלה חזקה ובמקביל לבקש להשוות את מדד העוני שלה לזה הנהוג באפריקה. על פי הנתונים העולים מהדוח, מספר המפרנסים במשקי הבית גדל. זוהי מגמה חיובית, אבל ישראלים רבים מדי מוצאים שוק עבודה שאינו מחלץ אותם מהכנסה נמוכה ומרמת חיים נמוכה. לכן במקום שנאשים את העניים בעצלנות, עלינו לחלצם בעזרת מדיניות מותאמת. מציאות שבה משפחות עובדות ונשארות עניות מצביעה על כך שהאתגר שאינו פחות חשוב ממיגור העוני הוא צמצום הפערים בחברה הישראלית.
מדיניות הרווחה חייבת לכלול פתרון לפיתוח כלכלי מאוזן של כל חלקי הארץ וכל חלקי האוכלוסייה. לפעול להרחבה משמעותית של הרובד של מעמד הביניים ולהרחיב את הנגישות להשכלה גבוהה, לדיור ולשירותים רפואיים ציבוריים ברמה גבוהה.
דיון על תפיסה כלכלית־חברתית או על מדיניות רווחה הוא נושא לגיטימי להתפלמסות על רקע אידיאולוגי פוליטי, אבל כשהעוני מוצג כקונספירציה שכל מטרתה היא להחליש את השלטון, זה כבר ניתוק שאת מחירו משלמים הזקנים העריריים, הילדים העניים ומשפחות רבות שעל אף העבודה הקשה לא מצליחות להיחלץ מבוץ יוקר המחיה.