את פרופיל הפייסבוק שלי פתחתי בספטמבר 2009, והתמכרתי. הקסם שהציעו הרשתות החברתיות כבש אותי ובגדול, אך לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נמנעת מלבקר שם. התחושה היא שהקסם פג ואת מקומו תפס רעל שמכלה כל חלקה טובה בחברה שלנו. ממש לנגד עינינו הפכו הרשתות החברתיות מאמצעי התקשורת החופשיים ביותר שידעה האנושות לתשתית טרור ואלימות עבור המון מוסת, לכלי להפצת שנאה ורוע במקום לכלי להחלפת דעות ולניהול ויכוחים לגיטימיים.
העובדה שזה שנה אנחנו נמצאים במערכת בחירות מתמשכת רק מחריפה את הבעיה שבה לוקים כולם: אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מכל המגזרים ומכל המעמדות הסוציו־אקונומיים. כבר נוכחנו לדעת שאלימות מילולית ואפילו הסתה לרצח יכולות להיות מנוסחות גם בשפה גבוהה, שיש בה מן האינטלקטואליות ושמעידה על השכלתו של הכותב.
השבוע שלח אליי בן משפחה צילום של פוסט על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. פוסט שזכה לאלפי שיתופים ולמאות תגובות, רובן משפילות, קיצוניות, רוויות שנאה. חלקן כללו איומים מפורשים ברצח. מעבר לזעזוע העמוק מהסיטואציה המשפילה והבלתי נתפסת שעוברת על עובד ציבור, לא יכולתי שלא לחשוב שמשהו רע עלול לקרות. שמישהו עוד עלול חלילה לפגוע במנדלבליט מחוץ למרחב הווירטואלי.
מה לדעתכם היה קורה אילו במקום תגובות בפייסבוק, היו הטוקבקיסטים יוצאים לעולם האמיתי, נעמדים מול מנדלבליט ומטיחים בפניו את הדברים הבאים: "התחברת לשטן והשטן ייקח אותך לפני הבחירות", "אש הגיהינום מחכה לך, ואנחנו נעזור לך להגיע לשם", "נדאג שלא תזכה ליום שקט בחייך", "ייסורי תופת מחכים לך, זרע עמלק", "נעשה לך פולסא דנורא" ועוד שלל פנינים. סביר להניח שהמשטרה הייתה לכל הפחות מפזרת את ההפגנה, ואף חוקרת את האנשים שעברו עבירה פלילית כשאיימו על אדם ברצח. אולם במרחב הציבורי הווירטואלי שום דבר לא קרה, והפוסט אפילו לא הוסר.
בתקופה האחרונה נשמעת לא מעט ביקורת כלפי פייסבוק. טוענים שהיא עושה מניפולציות חברתיות, פסיכולוגיות ופוליטיות על המשתמשים שלה, שהיא פולשנית מדי, מונעת משיקולים עסקיים ולא מטובת הצרכנים ושהיא סוחרת בפרטים האישיים שלנו.
ב־2018 נדרש מארק צוקרברג, מייסד הרשת החברתית, להגיע לראשונה לסנאט האמריקאי ולהגיב על הביקורת בעקבות פרשת קיימברידג'־אנליטיקה. ובעוד הפרשה, שבמסגרתה דלפו פרטיהם של עשרות מיליוני משתמשים של פייסבוק לחברת ייעוץ פוליטית, זוכה להדים גדולים; נושא הפיקוח על התכנים שמתפרסמים ברשת החברתית, שעיקרו המתח שבין חופש ביטוי להסתה, כלל לא זוכה לתשומת לב ציבורית.
כרגע לפייסבוק יש בעיה בכל מה שנוגע לתוכן שהמשתמשים שלה מעלים. אם פייסבוק מסירה מהר מדי תכנים שעלולים להיות בעייתיים, תוקפים אותה על כך שהיא מצנזרת. אם היא מגיבה לאט מדי, מאשימים אותה שהיא מאפשרת הסתה, גזענות ופשעי שנאה. פייסבוק פיתחה כלים אוטומטיים שיסמנו מיידית תוכן חשוד, אבל זה לא פותר את הבעיה ולא עונה על השאלה מהי הדרך הטובה להתמודד עם התופעה.
כשמדובר באיומים שאינם מגיעים מבית, וכשעולות לרשת קריאות שמסיתות לפיגועי טרור, האמירות זוכות לגינוי מיידי של נבחרי ציבור, שמנהלים מאבק עיקש מול פייסבוק בנושא זה. בחזית המאבק מול הרשתות החברתיות עמדו השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, ח"כ איילת שקד וח"כ רויטל סויד, שהקימה את השדולה למרחב וירטואלי ורשתות חברתיות. השלושה קידמו הצעת חוק שמטילה על פייסבוק קנס במקרה של אי־הסרת פוסטים מסיתים לטרור. אבל תפוח האדמה הלוהט בדמות גבולות חופש הביטוי נותר עדיין ללא מענה מהותי.
הפתרון יגיע מהחברה שהשאירה מרחב עמימות גדול בכל מה שקשור להסתה ולחופש הביטוי. החברה הליברלית החליטה להציב את הגדר הרחק ככל האפשר, בלי להביא בחשבון את העובדה שבמרחב הווירטואלי אנחנו משוחררים מכל קוד מוסרי שטמון בנו.
כשמדובר ברשתות החברתיות וכשבני האדם אינם ניצבים פיזית מול הזולת, אין ביקורת פנימית או חיצונית. ניתן להסתתר מאחורי המקלדת, והחיה שבתוכנו משתחררת. הרסן שלנו בחיים הוא הסביבה, אלו הקודים החברתיים והמוסכמות האנושיות, ועושה רושם שבמרחב הווירטואלי כל אלו לא קיימים. מוטב לנו כחברה להחיל את אותם קודים חברתיים גם במרחב הווירטואלי, אחרת האגרסיות והאלימות ששוטפות את המרחב הווירטואלי יהפכו לנורמות מקובלות בחיים עצמם.
יחד עם זאת אי אפשר לפטור את הרשתות החברתיות מאחריות. יש לדרוש מהן להקים מחלקה פנימית שתפקח על התוכן ולא לתת לאלגוריתם, מתקדם ככל שיהיה, לקבל את ההחלטות. אלגוריתם אינו יודע לעמוד על ההבדלים בין הסתה לסאטירה ואינו מביא בחשבון הבדלים תרבותיים. מחלקת תוכן מקומית תאפשר שיח רלוונטי יותר עם הגולשים ותעלה את רמת השירות שיקבל הגולש הישראלי, שלא יעבור באופן אוטומטי לטיפול במשרדי החברה באירלנד. יש גם מקום לרגולציה, כזו שתגן על הגולשים אבל לא תפגע בחופש הביטוי.
יותר מעשור אחרי שנכנסו הרשתות החברתיות לחיינו נראה שגם הממסד וגורמי האכיפה עדיין מבולבלים ומתקשים לעמוד בקצב של השפעתן הגדלה והולכת על חיינו. החקיקה שמסדירה את פעילותן של מעצמות הדיגיטל הינה דלה, ומערכת המשפט היא כמעט הגוף היחיד שנותן מענה ומשרטט את גבולות המותר והאסור. כך נעשה בהחלטה תקדימית של בית המשפט העליון מהשבוע, שלפיה מי שישתף פוסט שיש בו לשון הרע יהיה חשוף לתביעה.
כל מהפכה דורשת הסתגלות וקידוד מחדש, כדי שנוכל לחיות בתוך קולקטיב שבו החירות שלנו נשמרת, ואנחנו גם מוגנים.
[email protected]