כל עוד אוחנה שר המשפטים בן גביר וטרימבובלר יכולים להשתלב נפלא בממשלה

1. אף על פי שאני לא חולה במחלת פרקינסון הנוראית, טפו־טפו־טפו, רועדות לי האצבעות כשאני מקליד את הטור הזה. בשבוע האחרון מתנהל בארץ הקודש "פסטיבל אושוויץ", במלאת 75 שנה לשחרור מחנה הרצח על ידי הצבא הרוסי. מכל רחבי העולם הגיעו מלכים, נשיאים, ראשי ממשלות, אצילים, רוזנים ושועים. הם התקבלו על שטיחים אדומים ברוב טקס והדר, הועברו במכוניות פאר, חלקן משוריינות, לסוויטות מלכותיות במיטב בתי המלון. מאות מאבטחים הגיעו עם הנכבדים ואיתם משרתיהם האישיים, שפים פרטיים, יחצנים, כתבי חצר, מלבישות ומאפרות.                                                                                                                            
קול ששון וקול שמחה, חיבוקים נישוקים, ליטופים וחלוקת מחמאות, האופנה האחרונה של גדולי המעצבים זכתה לכיסוי עיתונאי. אין ספק, זה היה אירוע כמעט כמו האירוויזיון.

10,000 שוטרים ישראלים עצרו את התנועה לטובת הגעתם של המכובדים ליעדים שלהם בזמן. ובאותו זמן נתקעו אזרחים ישראלים בפקקים אינסופיים. רחובות נחסמו, מכוניות נגררו, אנשים התייבשו באוטובוסים שלא הגיעו ליעדם במועד המתוכנן, מסוקים ריחפו באוויר, צלפים על הגגות, מבצע האבטחה הגדול ביותר מאז הלווייתו של שמעון פרס הכניס את המדינה לטירוף. 
פסטיבל השואה היה השבוע בעיצומו, ויש מטומטמים שחושבים שאחרי האירוע הזה לא תהיה אנטישמיות ושכל העולם יישא עיניו לירושלים ויזדהה עם העם היהודי הנרדף.

במקביל להמולה הזו, הבוקה והמבולקה, הפאר וההדר, ארוחות השחיתות והאפטר פרטי של ראש עיריית ירושלים - בחדרים עלובים, במוסדות סיעודיים, במסדרונות של המחלקות הפנימיות בבתי החולים המשיכו אחרוני השרידים של מחנה אושוויץ לרעוד מקור, לצרוח בלילות מחלומות ביעותים ומסיוטים בלתי נשלטים. אלפי שרידי שואה שעדיין חיים צפו באירועים המפוארים ולא הבינו על מה כל החגיגה, על מה כל המהומה.

אם באמת היו רוצים שכל אותם גבירים וגבירות נכבדים יבינו מה זה אושוויץ, היו צריכים לקחת אותם בשקט לבקר את ניצולי השואה במקום מגוריהם. להושיב אותם עם השורדים שיספרו להם פנים אל פנים מה עבר עליהם אז ומה עובר עליהם כעת, לקראת אחרית ימיהם. איך המדינה שעליה חלמו עזבה אותם לאנחות. 

נכון שחלק מהשורדים הסתדרו בעזרת רנטות ותמיכה של מוסדות שונים. נכון שחלק מהניצולים הצליחו בעסקים ובחייהם, למרות הזיכרונות והכאב חייהם נוחים. אבל לא כולם זכו לחיי רווחה ונוחות, אף על פי שהוזרמו עבורם מיליארדים. המדינה בלעה את הכספים לצרכיה והקציבה שאריות עלובות יחסית ליעד של אותם כספים ותרומות.

אני נזכר באברהם הסלוניקאי, שד"ר מנגלה, במסגרת הניסויים שערך, כרת לו אשך. אני זוכר איך נאלץ להתחנן לעוד כמה שעות של עזרה בבית עבור אשתו החולה - ולא קיבל. כשעשיתי מהומה עבורו במוסד האחראי, הוא קיבל מכתב ובו אישור לעוד כמה שעות שבועיות. המכתב התקבל יומיים אחרי שאשתו נפטרה בבית חולים. הוא מת מצער שבועיים אחריה.

אני חושב על רבקה שעברה כמה מחנות ריכוז בנעוריה וכיום מתגוררת בפקקטה דירה קטנה בשכונת עוני בראשון לציון. אלמלא באתי אליה עם חבר עשיר שמשלם לה בהוראת קבע 2,000 שקל לחודש, היא הייתה ממשיכה להתלבט בין תרופה לפרוסה.
הרשימה ארוכה. סליחה, ליתר דיוק כבר לא כל כך ארוכה, כי רבים מבוגרי אושוויץ שהכרתי הלכו לעולמם. חלקם בבדידות, בעוני, בחולי ובאכזבה מיחס המדינה אליהם.

רואים את הסוף
הנה כבר שוקעת השמש
והלילה יורד על החוף
אבל לא נורא גם בחושך
אפשר כבר לראות את הסוף

ולא צריך כלל משקפת
כדי את האמת לחשוף
גם בעין בלתי מזוינת
אפשר כבר לראות את הסוף

כן הסוף הוא מגיע, קרב במהרה
רואים כבר שחור בקצה המנהרה
שהחיינו אבל קיימנו
כל אחד מכם עכשיו
פה אין בעתיד שום happy אבל יש כבר end

תחילה תלך דמוקרטיה
אחרי זה יעוף המיעוט
ואז כבוד השר יכריע
ממי לשלול אזרחות

מדינה יהודית כמו בספר
שתדאג באופן אישי
לשמור רציפות היסטורית
ולדאוג ולדאוג ולדאוג לחורבן שלישי

כן, הסוף הוא מגיע...
של"ג, עופרת, ענבי זעם
הוד לבנון, צוק, ענן
בארץ אהבתי השקד פורח 
ובנט יהיה הגנן

מדינות לא חיות לנצח
אך מאות שנים זה סביר
לפחות ניכנס לגינס
כי אצלנו היה זה מהיר
ולמול נפנופי הדגל
וקול חצוצרה ותוף
ניסינו, באמת שניסינו
אבל זהו, אבל זהו, אבל זהו
רואים את הסוף.

2. איתמר בן גביר הוא הכוכב הבולט של מערכת הבחירות הבאה עלינו לרעה. גדולי האומה משחרים לפתחו, מתחנפים אליו, מפתים אותו בהצעות מרקיעות שחקים, מבקשים־מתחננים שלא ילך ברשימה עצמאית לבחירות. הם ימנו אותו לשר, לשגריר, לכל מה שיחפוץ, רק שלא יבזבז קולות ימניים, שעלולים לרדת לטמיון אם לא יעבור את אחוז החסימה, כפי שקרה בעבר.

בן גביר, עורך דין מצליח, כהניסט, שותפם לדרך של בנצי גופשטיין וברוך מרזל, הוא חביבם של אנשי התקשורת. הוא מופיע בטלוויזיה, נשמע ברדיו, מרואיין בעיתונות הכתובה יותר מכל פוליטיקאי אחר. פרובוקטור מתוחכם ש"מילה שלו זו מילה", כפי שהוא מעיד על עצמו. 

אל קהל הבוחרים של בן גביר פונה גם מי שעומדת בראש מפלגה חדשה, הגברת לריסה טרימבובלר, אשתו של רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. בזמנו בן גביר הצטלם עם סמל מכוניתו של רבין ואמר "הגענו לסמל, נגיע גם לרבין". הוא איחר להגיע לרבין. יגאל עמיר הקדים אותו.

לטרימבובלר עוד לא פנו הספקולנטים הפוליטיים של הימין בבקשה שלא תתמודד ותבזבז קולות ימניים ובתמורה אחרי ניצחון הימין היא תקבל תפקיד סגן שר. למשל שבן גביר יהיה שר המשפטים ולריסה תהיה סגניתו.

אל תגידו שאני הזוי. לפי מה שמתרחש במדינת ישראל זה עוד יכול לקרות, הכל יכול לקרות. אם מירי רגב היא שרת התרבות, נפתלי בנט שר ביטחון, אמיר אוחנה שר המשפטים ודוד אמסלם שר התקשורת, בן גביר וטרימבובלר יכולים להשתלב נפלא סביב שולחן הממשלה.

3. יישובי חוטף עזה חוטפים שוב. הפעם "הלהיט" הוא בלונים ססגוניים שהצליחו להגיע לשדרות, אשדוד ויישובים אחרים. לבלונים מצורפות "חבילות שי" - מטעני נפץ.

מי שציפה שתגובת שר הביטחון וצה"ל תהיה מיידית וכואבת, התאכזב. לא רק שהשר וצה"ל לא הגיבו, גם התקשורת לא ייחסה חשיבות גדולה לבלונים הרצחניים. ביישובי החוטף התגברו החרדות. גברים, נשים וילדים נזקקים לטיפולים פסיכולוגיים, שמחוסר תקציב לא ניתנים להם. רכזי ביטחון זועמים על היחס המזלזל כלפיהם. אחד מתושבי החוטף שצלצל אליי לרדיו אמר לי שכנראה מחכים שאיזה ילד יתפוס את הבלונים הנוחתים וישחק איתם והמטען יתפוצץ עליו, ורק אז מישהו יתעורר.

שחס וחלילה זה לא יקרה, אבל האם לא אמר האיש שהבטיח למוטט את חמאס שישראל תגיב בעוצמה בלה־בלה־בלה. ושר הביטחון הטרי, האם הוא לא הבטיח שלא כדאי שחמאס ינסה לפגוע באזרחי ישראל כי בלה־בלה-בלה? אולי צריך לחכות שאיתמר בן גביר יהיה שר הביטחון כי "מילה שלו זו מילה".