זאת היא קריאתו של אזרח פשוט במדינה, אחד מתוך המיליון, כן ירבו. זאת היא משאלתו של מי שראה ורואה פגמים רבים בממשלה הזאת - ואף על פי כן הוא מתפלל: שתישאר! שתקוים בצורה זו או אחרת! ובלבד שלא תהיינה בחירות! כי בחירות עכשיו הן אסון למדינה. בנפשה הוא. כי בשום פנים איננו יכולים להרשות לעצמנו זעזוע זה ברגע זה.

קופת המדינה ריקה. אין יודע כלל כמה ריקה; כי גם אנשים גבוהים מאוד בשלטון מפחדים לגלות זה לזה. וברחוב עובר משבר קשה של אי־אמון בשלטון. עוד לפני ההצבעה ובלעדיה. והעסקנים אינם יודעים כלל עד מה נתערער האמון, עד מה רפו ידי המנגנון, ותהום ההפקרות והאנדרלמוסיה פעורה. וברחוב משתוללת אינפלציה מטורפת. וכל מה שעניינו הכללי וכישלונות השלטון טרם עשו ללירה שלנו, מזדרז ועושה קהל מבוהל...אנשים שהרוויחו בקלות יתרה ומבזבזים בקלות יתרה, כדי לדרדר את כספנו שאולה. 

ומלחמת עולם נטושה. וגם אם באזור שלנו עדיין מלחמה קרה היא, בכל האזורים, שבהם אנחנו תלויים, בעיצומה היא. וכל יום היא יכולה להרעיד את אדמתנו. ולעת כזאת להניח את הכל, לשתק את המדינה, לרופף כל שלטון ולהפנות את כל המרץ לבחירות? כי בחירות לא ישנו דבר. כל ילד יכול לחשב, מה עצום הנזק שחודשי השבתה והשמצה כאלה יביאו למדינה. אבל שום גאון ונביא אינו יכול לחשוב איזו תועלת יביאו.

לא ישנו דבר
בחוגים הקרובים לראש הממשלה מעריכים שהבחירות יעלו את קרן הציונים הכלליים. נניח שיתווספו להם מספר חברים בכנסת. האם בגלל זה כדאי שתרגש הארץ? האם כמה ציונים כלליים פחות או יותר יכולים לשנות את מצבנו הכלכלי? האם זה ייתן רוב יציב לממשלה? וכי מי לידה יתקע שגם אחרי בחירות לא יצטרכו לצרף אותם הדתיים, עם אותן בעיות של מספר מפקחי התת־זרמים בכמה ממעברות התימנים הדתיים? ומי פתי ויאמין, כי ירח הדבש בין מפא"י והכלליים יאריך יותר מירח הדבש עם הדתיים? ומה לכאשר תסתיים עת דודים זו? שוב משברים ושוב בחירות? כי אם אומה זו יודעת מוצא אחר ממשברים, מלבד בחירות, ואם אינה נרתעת בפני קלחת בחירות אפילו שהיא יושבת על הר געש כמו היום, תהיה זו ארץ הבחירה המתמדת ונלך לקלפי הלוך ושוב? 

כאילו נכתב היום. מאמר המערכת של ד
כאילו נכתב היום. מאמר המערכת של ד


איש אינו רוצה
עיתוני המפלגות, כמובן, אומרים היום: אדרבה, תהיה התמודדות, תבוא ההכרעה, אנו שמחים לכך, ואנו בטוחים... אל תאמינו להם. הם מעמידים פנים. בלב לבם הם אינם רוצים בחירות. הם, כולם, ממפ"ם ועד חרות, מפולגים בתוך עצמם, מפוצלים ומסוכסכים וחדלי אונים. ורובם אינם להוטים כל כך אחר השלטון כפי שהם מתרגשים. כי תחבולה כיצד לעזור למדינה אין להם (חוץ מבכרוזים ובנאומים) וכוחות להרים את המשימה אין. ורק תאוות ההתנצחות הארורה מדברת מתוך גרונם.

וקל למנוע
ועדיין, על אף מה שקרה אתמול, אפשר למנוע את אסון הבחירות. ולא בקושי רב, רק בקצת רגש אחריות וסובלנות. אפשר קודם כל להמשיך בממשלת מיעוט. ויהא זה של מפא"י, הפרוגרסיבים והספרדים בלבד, בראשותו של בן־גוריון. יחסרו להם כחצי תריסר קולות לרוב בכנסת ויצטרכו לגייסם מפעם לפעם, לכל מקרה. אין זה אידיאלי ונוח לממשלה. אבל אין זה בלתי אפשרי. עמים רבים באירופה גישרו כך על תקופות משבר. עד יעבור זעם. וגם אצלנו יעבור.

ואפשר להחזיר את הרוב שהיה קיים עד אתמול...יותר מדי התעקשו, יותר מדי התחייבו זה מול זה וכלפי הקהל. יותר מדי "פרסטיז'ה" מעורבת בעניין. אבל בקצת שינויים אישיים אפשר ליצור את הרושם, כאילו, כביכול, שני הצדדים ניצחו ולא הפסידו פרסטיז'ה. אם, דרך משל, איש מפא"י אחר או איש הפרוגרסיבים נעשה ראש ממשלה לזמן מה ובן־גוריון נעשה סגן לו, ושינוי דומה יבוא בחזית הדתית... ומגשרים על תקופת מעבר. עד שיירגעו הרוחות. כך גם עושים בעמי תרבות אחרים כשמגיעים למבוי פרלמנטרי סתום, אין מכריזים בחירות בקלות כזאת.

אל תיתנו!
ולכן אם יבואו אליכם בימים הקרובים ויספרו לכם, כי ניסו להרכיב ממשלה ונכשלו, ועל כן אין דרך אחרת אלא בחירות, אל תקבלו זאת. יש דרך. יש עשרות דרכים. אם רק מוותרים קצת על כבוד מדומה. אם רק מבליגים לרגע על יצר ההתנצחות. אם רק מראים קצת רגש אחריות כלפי המדינה. ואזרח פשוט פונה בזה אל אחיו האזרחים הפשוטים שבכל מפלגה, אל היהודים אשר המדינה הזאת, בכל שלטון שהוא, יקרה להם מניצחונות מפלגותיהם, ומציע להם ומבקש מהם: אל תיתנו להם, למנהיגיכם, לטלטל את המדינה לתוך מערבולת הקלפי והמדרון. עצרו בעדם צעד אחד לפני התהום, אשר אליה הגיעו במרוץ של שגעון שנאת חינם. הכריחו אותם לשוב אל השכל הישר, ולא יגררו אותנו עמהם שאולה. 
כי המדינה בסכנה.