אחרי שהיללתי את אמצע החיים ואת גיל 40 וכל הטוב שהוא מביא בעקבותיו, מצאתי את עצמי שנתיים וחצי אחרי בסוג של משברון. לא משהו רציני, אבל כזה שגרם לי לקום בכל בוקר בשבועיים האחרונים ולתהות מה מחכה לי בעוד כמה שנים, אחרי שהשנים הזוהרות ביותר בחייה של האישה יתקרבו אל קצן; אחרי שיגיעו נשים חדשות במקומי שיזהרו בשטח ואני אשוטט כמי שכבר עשתה את שלה.
בדרך כלל אני בן אדם אופטימי שמביט תדיר על חצי הכוס המלאה, אבל משבר אמצע החיים שכולם מדברים עליו פתאום עלה לי בזרם התודעה. האם זה מה שקורה לי עכשיו - הדבר שממנו עשויות דרמות הוליוודיות שעולות אחר כך לנטפליקס? האם גם אני אגמור כמו דמותה המעצבנת של הופ מסדרת האייטיז “שלושים ומשהו" שראיתי עם הוריי בילדותי קצת בבעתה. לפחות היא עוד הייתה שם בת 30. ומשהו.
המחשבה והתהייה על כך ליוו אותי ביומיום, השתלטו לי על הכתיבה והפכו את סדר יומי למעין מרדף אחרי מטלות ורשימות שאני צריכה לסמן עליהן וי. לראות, לחוות, לגדול, להתפתח, אבל עכשיו וכמה שיותר מהר - כי אלוהים יודע מה יהיה מחר. אז הייתי בקוטב, אבל עדיין לא עשיתי סקי. חרשתי את לונדון, אבל ממש מתחשק לי לטוס לאולימפיאדה וגם למונדיאל. להיעלם לחודש ולתרגל יוגה, גם אם בינתיים אני לא מצליחה אפילו להתעורר לשיעורים בזמן כדי לסיים את הכרטיסייה.
מעולם לא הייתי בתאילנד, אבל זה מחוץ לתחום כרגע. מסתירים שם את מספר הנפגעים מווירוס הקורונה, כך אומרים בתקשורת - אבל לכי תאמיני לתקשורת כשאת בעצמך יוצרת אותה מפעם לפעם. אנחנו אוהבים להגזים לפעמים, זה קליקבייט, זה מוכר, זה העולם החדש.
לעזאזל, איך טסו לי 20 השנים האחרונות? ומה עם הספר שלי? מתי אצליח להתאפס על עצמי ולהוציא אותו? ומתי אנשים שאני לא מכירה יפסיקו לשאול אותי, אחרי שלא ראו אותי כמה חודשים, עם תקווה בקולם: האם משהו השתנה בחיי האישיים? כאילו כל אושרם תלוי בכך.
אני לא יודעת אם המגיפה העולמית שנחתה עלינו אחראית לדחף שאחז בי, לשעוט קדימה כאילו אין מחר. כי לפני כן הייתה שפעת, ולפניה הייתה איראן, ולפניה נסראללה עם הטילים שמאיימים למחוק את תל אביב.
ייתכן שזו רק תופעת לוואי של גיל 42 וחצי בואכה 43, ואולי שובי לאחרונה לשוק הרווקות הקצת מייאש (כי למי יש כוח להתחיל הכל עוד פעם את ה"איפה למדת" ו"מה עשית" ו"למה") הוא שגרם לי לרצות לחשב מסלול מחדש. כך או כך בלי לתכנן זה קרה.
אז חישבתי מסלול, וכמו כל דמות טיפוסית שמגלמת ג'ניפר אניסטון באחת הקלאסיקות שלה, מיד החלפתי ספר ונרשמתי מחדש למכון כושר והחלטתי שגם אני כמו כל בנות ה־40 פלוס ארוץ חצי מרתון ואחר כך מרתון שלם ואולי אעשה גם קעקוע של לב, או דולפין או סתם איזה עוגן שיחרוט על עורי את הקלישאה הנפוצה שזו רק אני שתהיה שם עבור עצמי תמיד, לא משנה מה יהיה, מי יהיה או איך יהיה.
בינתיים, עד שאאזור אומץ לסור למקעקע באזור מגוריי - מוזמנים להמליץ על אחד כזה - אני מתמודדת עם חרדות קיומיות אחרות. למשל עם העובדה שאני אמורה לטוס לסמינר עבודה בחודש הבא ובמקום להתרגש אני מפחדת מווירוס רצחני שמאיים על העולם ומכינה סטוק של מסיכות מהשוק השחור עם מסנן, שעולות 40 שקל ליחידה. אני חרדה מכך שיהיו בחירות רביעיות ועדיין לא אקבל כספים שמגיעים לי ממשרד התרבות, כי עדיין אין ממשלה ולכן גם אין תקציב.
יש בי גם חשש מהול בשמחה על העובדה שנכנסתי לראשונה בחיי לאיזו רשימה של ילדים גדולים ומקובלים, ובחרו אותי לרשימת “הרווקות השוות בתל אביב". זה בוסט לאגו לכל ילדה לא מקובלת, לכל אישה בת 40 פלוס שבטוחה שנגמרו לה החיים (הם לא, הם רק מתחילים עכשיו, חברות), ולכל דכדכת קלה של פרידה או של מחשבות קיומיות כשמתחילים לחשב את הקץ המדומיין והמפחיד של יובל ה־50.
אז זו הזדמנות ראויה להודות למגזין "טיים אאוט", וזה בהחלט פיצוי על כך שלעולם כבר לא אוכל להיבחר לרשימת הצעירים המוצלחים מתחת לגיל 40. וללא כל קשר לכך, אני ממש מקווה שכשהחורף הקשוח הזה יעבור, והקורונה ייעלם, כי זו דרכו של עולם, כל דאגותיי יופנו לאלרגיות שאני חוטפת בכל אביב, כי אני עדיין צעירה ורגישה בדיוק כמו בגיל 7 לשינויי מזג האוויר. צרות העולם הראשון, תחזרו. אמן.