אל תקנאו בי
חייזר, לו היה נקלע למחוזותינו ההזויים השבוע, היה מבין שבבחירות המתקרבות מתלבט הציבור הישראלי בין שני חשודים. שני בנימינים מפוקפקים המסובכים בפלילים כאלה ואחרים ומבקשים את אמון הציבור בפעם השלישית ברציפות, זה מול זה. בנוסף, היה אותו חייזר מבין שמפלגותיהם של המועמדים מכילות חשודים נוספים (דוד ביטן מכאן, גבי אשכנזי משם) וטיפוסים מפוקפקים לרוב. זאת ועוד: גם היועץ המשפטי לממשלה, שמחשיד את החשודים הללו, חשוד בעצמו. כולם חשודים, כולם מושחתים, אין חדש תחת השמש, ואין הבדל בין מפלגה למפלגה, מנהיג למנהיג, חשוד לנאשם.
מדובר כמובן בפייק ניוז. הפעם, לא רק נחיל השופרות הקבוע מפיץ אותו. חלקים מהתקשורת המקצועית נטלו חלק בתועבה הזו. עיתונאים ותיקים, מוערכים והגונים מדברים על "העננה" של פרשת הרפז, על החשדות נגד אביחי מנדלבליט, על בני גנץ כעבריין מועד שגנב 50 מיליון שקל מקופת המשטרה דרך המימד החמישי. זה מעניין, זה רומנטי, וזה זוכה לתשואות בתעלות הביוב של הרשתות התקשורתיות. יש עם זה רק בעיה אחת: זה פייק מוחלט.
נתחיל בהרפז. כן, אני יודע, חלק מהקוראים מנסים בזה הרגע להצית את הדפים שעליהם הודפס הטור הזה, אבל אין ברירה. הקדשתי שלוש וחצי שנים מחיי לחקירת הפרשה הזו, כתבתי עליה ספר ("חמקן", הוצאת כנרת זמורה־ביתן), אני מכיר כל פסיק ופיתול בנבכיה האינסופיים. אל תקנאו בי. בניגוד לרושם שפיזרו חלק מהעיתונאים השבוע, אין צורך להסיר את ה"עננה", כי אין עננה. אם יש בעולם מקום נקי מעננות, הרי שזוהי הפרשה הבאושה הזו. הסיבה פשוטה: היא נחקרה. לא פעם, לא פעמיים.
שלוש פעמים. מבקר המדינה ערך חקירת ענק ממושכת. המשטרה חקרה פעם ראשונה, הגיעה למסקנות, פרסמה ממצאים +וסיימה. אחר כך העיר מי שהעיר את הפרשה והמשטרה חקרה אותה פעם שנייה, אף על פי שכל גורמי המקצוע טענו שאין בחקירה צורך כלשהו. הם התעלמו מהצורך הדחוף לחסל רמטכ"ל פופולרי שנראה כמי שיכול לאיים על השלטון.
זו הייתה חקירה ארוכה ומסועפת שכללה גם האזנה ל־40 אלף שיחות של הרמטכ"ל גבי אשכנזי בארבע שנות כהונתו. כל מילה שהאיש הזה אמר בלשכה, בטלפון, בטלפון האדום, בקווים הרגילים וסתם בתוך החדר (הייתה גם האזנת נפח) תומללה, הואזנה, נותחה ופורשה. חיילות ששירתו בלשכת הרמטכ"ל הובאו כדי לזהות מי הדוברים בכל שיחה. עשרות מתמללים גויסו. יחידות מודיעין הופעלו. החקירה לא העלתה דבר. התיק נסגר. לאשכנזי יש היום תעודת יושר שאין לאף אחד אחר במדינת ישראל. אני שואל את עצמי כמה פוליטיקאים היו שורדים אירוע שבו כל מילה שאמרו במשך ארבע שנים מגיעה למשטרה. אני עונה לעצמי: כנראה אף אחד. אותו כנ"ל לגבי עיתונאים (כולל הח"מ).
לשמוע את זעקות השבר של צרחני בלפור על הצורך הדחוף לפרסם מיד את תמלילי השיחות, ולא להאמין. העילגת שבחבורה, "שרת התרבות" מירי רגב, אף נשמעה השבוע קוראת לשר המשפטים להסיר תכף ומיד את צו איסור הפרסום. מישהו צריך לדווח לה שאין זה בסמכותו. רק בית המשפט, שהטיל את הצו, מוסמך להסירו. אבל חכו. אחרי הבחירות יכול להיות שכל זה ישתנה ואמיר אוחנה יוכל להטיל או להסיר כל צו שהוא. אפשר יהיה סוף־סוף להשליט כאן סדר.
כך או אחרת, גם הדרישה הזו נטחנה עד דק. מי שמנהלים כאן קמפיין (תמוה, אבל מקצועי ומכובד) הם עיתונאי ערוץ 13 בהובלת ברוך קרא. כן, כן, הערוץ השמאלני המשוקץ, ערש הדרוקריזם הפוסט־ציוני שרודף את המשיח מבלפור, הוא שנוגס בעקביהם של אשכנזי ומנדלבליט. אתם יודעים למה? כי עובדים שם עיתונאים אמיתיים שכל קשר בינם לבין הריקלינו־ברדוגואים מקרי בהחלט. הם נושכים כל דבר ולא מקבלים את ההוראות שלהם משום מפעיל מטורלל בבלפור. אם כי, במקרה הזה הם טועים, להבנתי.
רעידת גלנט
עצם ההיתר להאזין ולתמלל את כל השיחות שניהל הרמטכ"ל לאורך כהונתו היה מתועב ופסול מעיקרו. היום, גם המדינה כבר מודה בזה. באחד הדיונים בבג"ץ הודתה נציגת הפרקליטות שבדיעבד המדינה טעתה בהחלטה להיכנס לפינה המטורללת הזאת (את הטענה הזו אני טוען עשור שלם), כי לא הייתה שום עילה אמיתית לעשות את זה. אבל העותרים לא ויתרו, וכל הערכאות, בזו אחר זו, דחו את העתירה. בסוף זה הגיע, כמובן, גם לעליון. שימו לב מה כתב שם השופט השמרן והימני נעם סולברג:
"גורמי החקירה האזינו לרבבות שיחות, הסתייעו לשם כך בחיילות מחיל המודיעין ולמדו: 'שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף' (לאה גולדברג, 'סליחות'). מדובר בפעולת חקירה חריגה שבחריגות. האזנה רציפה ומתמשכת לשיחות עבודה ושיחות פרטיות כאחד, הכרוכה בחדירה אל נבכי שגרת יומו של אשכנזי, וסיפקה הצצה ייחודית אל רזי פעילות לשכת הרמטכ"ל".
מוסיף וכותב סולברג: "לאחר שעיינתי בתמלילי השיחות הנדונות באתי לכלל מסקנה כי פרסומן יביא לפגיעה חמורה בפרטיותו של אשכנזי ובפרטיותם של המשוחחים הנוספים. אומר בתמצית: השיחות מלמדות על הרגלי עבודה של אשכנזי. רכילות על צדדים שלישיים. התייעצויות פנימיות של אשכנזי עם יועציו, חלק בנושאים שאינם נוגעים לפרשת הרפז. שיחות אישיות הנוגעות לדילמות פרטיות של המעורבים. פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים, כמו גם באינטרס הציבורי לאפשר שיח פתוח בלשכות בכירים בכלל ובלשכות ביטחוניות בפרט. לצורכי הניהול השוטף של הצבא, נדרש הרמטכ"ל לקיים שיחות והתייעצויות פרטיות.
הידיעה על כך ש'יש אוזניים לכותל' המקשיבות לכלל השיחות הנכנסות והיוצאות על קווי הטלפון, כמו גם הקלטה רציפה של המתרחש בתוך כותלי הלשכה, לצד חשש מפני שהחומרים ידלפו לצדדים שלישיים ויפורסמו ברשות הרבים, עלולה ליצור אפקט מצנן משמעותי. הרמטכ"ל יחויב לשקול כל תג ותג, לחשוב על השפעות הרוחב של אמירותיו, גם כאשר מדובר בשיחות שגרתיות בענייני דיומא, עם יועציו הקרובים ביותר".
שני השופטים הנוספים, מינץ ושטיין, הסכימו עם דעת סולברג. השופט מינץ קבע כי פרסום השיחות עלול "להעמיד בסכנה את עצם תפקודו של הצבא ואת הציבור כולו... גבולות פרטיותו של הרמטכ"ל, המבקרים בלשכתו והמשוחחים עמו בטלפון, נפרצו. משטרת ישראל, המשטרה הצבאית ומבקר המדינה, כל אחד בתורו, הבקיעם". השופט שטיין: "רמטכ"ל צה"ל אינו וינסטון סמית של הדיסטופיה האורווליאנית '1984'... ההיתר להקליט את שיחות הרמטכ"ל אינו הופך אותן לנחלת הכלל. ההפך הוא הנכון: שיחות הרמטכ"ל הן בגדר סודי־הסודות של מערכת הביטחון... סודיות זו נועדה לאפשר לרמטכ"ל לבטא את עצמו בחופשיות כשדעתו נתונה כל כולה לענייני צבא וביטחון ואינה מוסחת כהוא זה ע"י החשש שמא ייכשל בלשונו, אשר עלול לגרום לו לברור את מילותיו בקפידה מכל משפט ומשפט היוצא מפיו".
אז גם זה לא מספיק להם. הקטין לעשות אתמול זה שכמעט היה רמטכ"ל, יואב גלנט, כשהצהיר שאם יפורסמו תמלילי השיחות האמורות תתחולל כאן "רעידת אדמה". נו, טוב. גלנט מבין באדמה. מעניין מתי יחזיר למדינה את עשרות הדונמים שהפקיע, או לפחות ישלם את מה שנדרש ממנו ברשות מקרקעי ישראל. לפחות בכל הקשור לתשלומים, הוא כבר מסומן כיורש של ביבי. ואם כבר גלנט: "מסמך הרפז", בניגוד למה שמספרים לכם, לא מנע את מינויו לרמטכ"ל. להפך: הוא זירז את המינוי. שר הביטחון ברק המתין לתוצאות החקירה המשטרתית (שנמשכה שבועות ספורים), שקבעה שאף אחד מחברי המטכ"ל לא זייף את המסמך, והביא את מינוי גלנט לממשלה מוקדם מהמתוכנן. המינוי אושר. גלנט מונה לרמטכ"ל.
אלא שאז התברר היקף גזל הקרקעות, התנועה הירוקה עתרה לבג"ץ, השר מיכאל איתן (הליכוד) יצא למושב עמיקם, חזר למבקר המדינה, שפרסם דוח קטלני (שאם הוא יפורסם, באמת תהיה רעידת אדמה), מה שאילץ את היועמ"ש וינשטיין להבהיר לנתניהו ולברק שמינוי גלנט לא ראוי, ולראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ביטלה הממשלה מינוי רמטכ"ל עוד בטרם נכנס לתפקידו.
בכך הפך יואב גלנט לאדם היחיד בהיסטוריה שגם מונה לרמטכ"ל, וגם לא היה רמטכ"ל. כרגע הוא מתמודד על תפקיד "המועמד לתפקיד שר הביטחון לשעבר". זו, מר גלנט, הייתה רעידת אדמה לתפארת. היא די הספיקה לנו.
האויב הטרי
החיטוט החוזר בגלליה של הפרשה הזו אילץ השבוע את יעקב ברדוגו, שמתקשה להקריא ללא שגיאות את המסרונים שהוא מקבל במהלך השידור, לפרסם "הבהרה". ברדוגו, שכיכב בעצמו בדוחות מבקר המדינה ובחקירות משטרה (כשהיה מנכ"ל מפעל הפיס), אמר ביום שלישי בתחנת הרדיו שהופקעה עבורו ע"י השלטון ש"גבי אשכנזי, לפי כל הטענות, היה מעורב, כן, בתהליכים של בישול המסמך הזה, מסמך מנדלבליט...". אגב, אני מניח שהוא התכוון למסמך הרפז, כי אין מסמך מנדלבליט, אבל בואו לא נתפוס אותו במסמך. למחרת, "הבהיר": "אני רוצה לתת פה איזו הבהרה", אמר, ואף נתן: "בחקירה מקיפה נמצא באופן ברור וחד כי לגבי אשכנזי לא היה כל קשר לזיוף המסמך והוא נוקה מכל אשמה בעניין זה". ככה זה כשמדברים על נושאים שלא מבינים בהם.
עזבו אשכנזי. השיחות שפורסמו השבוע לא פוגעות בו. להפך. הוא חוזר שם על המנטרה ש"צריך להגיד את האמת" וצילומיו במדי רמטכ"ל עם כומתת גולני רק מוסיפים לו (חבל שכחול לבן לא עושה שימוש בחומרים הללו בכוחות עצמה). המטרה הנוכחית מסומנת על קורבן טרי ורלוונטי יותר, הלא הוא היועמ"ש אביחי מנדלבליט. כי צריך להיות סדר: החוקרים, אחר כך ראש אגף החקירות, אחר כך המפכ"ל, איש קריית ארבע רוני אלשיך, אחר כך הפרקליטה המלווה, פרקליט המדינה (אליו התקשר נתניהו לברך בהתלהבות לאחר שנבחר לתפקידו), עכשיו היועץ המשפטי לממשלה. אם אני אחד מהרכב השופטים שנקבע לנתניהו, זה הזמן להיכנס למקלט. כך או אחרת, מנדלבליט הוא אויב העם הטרי.
הנה כמה עובדות: בניגוד לנטען, אשכנזי לא התמהמה חמישה ימים בטרם העביר את מסמך הרפז ליועמ"ש. דבר קיום המסמך פורסם בערוץ 2 ביום שישי. בשלב הזה לא הייתה לאשכנזי שום חובת גילוי שהמסמך בידיו. מדובר בפרסום עיתונאי ותו לא. כנ"ל בשבת. על חקירה לבירור מי עומד מאחורי המסמך הוחלט ביום ראשון. אשכנזי קרא לפצ"ר (מנדלבליט), סיפר לו, הפצ"ר ביקש "לילה אחד לחשוב" ולמחרת אמר לאשכנזי שהוא צריך להתקשר ליועמ"ש ולדווח לו. אשכנזי עשה את זה בהמשך היום, וביקש מהיועמ"ש וינשטיין למסור את המסמך רק למחרת, אחרי שיסיים את עדותו הדרמטית מול ועדת הבדיקה לפרשת המאווי מרמרה. כזכור, אשכנזי לא הסכים שלוחמים או קצינים כלשהם יופיעו בוועדה הזו, לקח את כל האחריות על עצמו והתכונן ימים ארוכים לעדותו. וינשטיין נעתר ברצון. עיכוב המסמך, עובדתית, היה של 48 שעות. כל הערכאות, הבדיקות והחקירות העלו שזה סביר לגמרי.
עכשיו, לגבי טענת השיבוש. מנדלבליט נחשד בכך שהסתיר משי ניצן את העובדה שידע שהעתק ממסמך הרפז שפורסם בערוץ 2 נמצא בידי הלקוח שלו (הרמטכ"ל). גם כאן, לא דובים ולא מסמכים. גדי איזנקוט העיד עדות מפורטת אצל מבקר המדינה ובה גנוזה הוכחה כי אשכנזי סיפר למנדלבליט על המסמך כמה שעות אחרי שמנדלבליט שוחח עם ניצן, ולא להפך. עדות זו מצליבה את גרסת מנדלבליט שלפיה ידע על קיום המסמך רק אחרי שדיבר עם ניצן. מה נשאר? שיבוש חקירה. מנדלבליט נחשד, בזמנו, בכך שהעביר פרטים מהחקירה המשטרתית לאשכנזי. החשד לא החזיק מים מהסיבה שבחקירה הזו אשכנזי לא נחשד במאומה. הוא מסר עדות ותו לא. לכן אי אפשר לשבש חקירה שאינה קיימת. הגיוני לעדכן את מי שעומד בראש הצבא בחקירת תולדותיו של מסמך שעורר סערת ענק במטכ"ל.
זו הסיבה שתיק החקירה נגד מנדלבליט נסגר מחוסר אשמה. זו הסיבה שאפילו השופט גרוניס, שעמד בראש ועדת האיתור לתפקיד היועמ"ש, אמר למנדלבליט שאין כלל צורך להסביר את מה שקרה בפרשת הרפז. לכן השופט ג'ובראן הורה על סגירת התיק ללא אשמה, השופט עמית קבע ש"לא היה מקום לחקור את המקרה", והשופט סולברג קבע כי "אודה על האמת, גם אני לעתים נוהג לישון על סוגיות שונות לילה או שניים, כך הורונו חז"ל".
קול הרעם מבלפור
בקיצור, לפעמים באמת יש מקרים שבהם לא יהיה כלום כי אין כלום. הדבר היחיד שלא עובר זה כאב הראש וריחו של הפגר שעבר מהמטכ"ל לבית ברחוב בלפור וכמה מערכות "תקשורת" בישראל. לפרשת הרפז הייתה מטרה אחת ויחידה: לקחת רמטכ"ל מצטיין ופופולרי במיוחד, שאחראי על שיקום צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה, על השמדת הכור הסורי, על פעולות מסמרות שיער מעבר לקווי האויב ועל עופרת יצוקה ולנטרל אותו פוליטית. בהקשר הזה, הושגה הצלחה מסחררת. אלמלא פרשת הרפז אני מעריך שאשכנזי היה כבר ראש הממשלה, או שהיה מוביל עכשיו בסקרים בפער של 10 מנדטים על נתניהו. הרכב מנצח לא מחליפים, אז אף על פי שהפרשה הזו כבר נקברה קבורת חמור, מוציאים אותה עכשיו מהקבר. וכן, זה מסריח.
הימין, שמסתער עכשיו על אביחי מנדלבליט, לא נקף אצבע כשמונה לתפקיד מזכיר הממשלה (אחרי פרשת הרפז). הימין לא פצה פה כשמונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. להפך, דוברי הימין בירכו על המינוי, שנתפס כעוד מינוי בלפוראי שנועד להנציח את השליטה על מערכות האכיפה ולאפשר לבני הזוג הקיסרי להמשיך לנהל את חיי התענוגות שלהם מחד, ולישון בשקט מאידך. עכשיו כולם מסתערים עליו. מוביל את ההסתערות, כרגיל, קול הרעם מבלפור, הלא הוא יאיר נתניהו. הג'וניור נדרש לסוגיה הזו השבוע כשנשאל מדוע אביו הסכים שפושע מסוכן כמנדלבליט ימונה לתפקיד היועמ"ש. "מה הוא יכול לעשות", צייץ הלהביור הקטן, "יש ועדה שבוחרת!... ומסתבר לפי פרסומים בעבר שיו"ר הוועדה השופט טירקל לא נחשף לחומרים והקלטות!".
טוב, גם כאן הטקסט לא קשור למציאות. ראשית, השופט טירקל לא קשור לוועדת האיתור לתפקיד יועמ"ש אלא לוועדה שמאשרת מינוי בכירים מבחינת טוהר כפיים. ועדת האיתור שבחרה את מנדלבליט הורכבה מכמה נציגים. הנה פירוט ההצבעה על מועמדותו: ח"כ ענת ברקו, הליכוד, מינוי אישי של נתניהו, הצביעה בעד מנדלבליט. השר לשעבר משה ניסים, מקורב מאוד לנתניהו, הצביע בעד מנדלבליט. נציג לשכת עורכי הדין הצביע בעד מנדלבליט, לאחר שעו"ד דוד שמרון ביקש זאת מאפי נוה. נציגת הציבור פרופ' גבריאלה שלו הצביעה בעד מנדלבליט. היחיד שהתנגד היה מי שנתניהו ג'וניור מכנה נציג "החונטה", הלא הוא נשיא העליון אשר גרוניס. הוא לא התנגד בגלל פרשת הרפז, אלא משום שמנדלבליט היה מקורב מדי לנתניהו וגרוניס התקשה להאמין שיהיה מסוגל להוביל חקירה משטרתית נגד פטרונו לשעבר. צחוק הגורל. כלומר, גם כאן נמצא נתניהו הצעיר מלהג שטויות מהבילות.
בכל פעם שאני מתייחס לאדם הזה, המתגורר אצל הוריו (על חשבוננו), מתנייד במכונית (על חשבוננו) שנהוגה בידי נהג (שאת משכורתו אנו משלמים) ומלווה על ידי מאבטחים (כנ"ל), מתקוממים חלק מהקוראים וטוענים שהאיש אינו ראוי להתייחסות, שרק "מגדילה" אותו. ובכן, הם טועים. יאיר נתניהו הוא, נכון להיום, אחד משני האנשים המשפיעים ביותר במדינת ישראל. השני אינו אביו, אגב. שר בכיר בליכוד שנשאל השבוע מדוע לא ביצע נתניהו מהלך פוליטי כלשהו שהיה מיטיב את סיכוייו בבחירות, ענה את התשובה הזו: "לא היה לו רוב בדירקטוריון". מדובר בדירקטוריון בן שלושה חברים, כידוע.
העיתונאי מוטי גילת פרסם לאחרונה קטעים מעדותו של עד המדינה שלמה (מומו) פילבר. בבקשה: "יאיר נתניהו הטריף והטריד אותי. הוא מדבר אלינו כאילו אנחנו שפחות חרופות. הוא לא מדבר בכבוד, מדבר בזלזול והתנשאות, אגב, הוא מדבר גם לאבא שלו ככה... הוא צועק עליו, זה חולני לגמרי". סוף ציטוט.
תקשורת עוינת
ואם כבר ביאיר נתניהו עסקינן, הנה עוד שני ציוצים: באחד הוא מלגלג על "העיתונאים שיודעים על כל המאהבות של גנץ אבל שותקים". איפה הימים שבהם המועמד לראש הממשלה התנדב לגלות לעיתונאים ולכל הציבור, בשידור חי בטלוויזיה, ביוזמתו, על המאהבת שלו. פעם היו כאן ערכים. והציוץ הנוסף מתועב אף ממנו: "בוגרי קרן וקסנר, כת הפדופילים הזו השתלטה לנו על המדינה ומבצעים הפיכה שלטונית ב־4 השנים האחרונות! וכמובן, נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ מסרב בכל תוקף להוציא את הקרן משירות המדינה".
לידיעת ביב השופכין הצעיר: אם אכן יורחקו בוגרי השתלמויות וקסנר משירות המדינה, ניוותר ללא מאות ואולי אלפי בכירי מוסד, שב"כ, צה"ל ושירותי הביטחון, אנשים שמשקיעים עשרות שנים מחייהם ומדי פעם גם מקריבים אותם למען המדינה הזו. מי שיישאר להגן עלינו זה אותו גדפן, שבילה את שירותו הצבאי בדובר צה"ל כשמכוניות במימון המדינה דוחפות מגשי סושי לבסיסיו.
הגענו לפרשת "המימד החמישי", שתפסה כותרות בזכותו של בני גנץ. הידיעה שלפיה יש בדיקה בפרשת עשרות המיליונים שעשה נתניהו במניות דרך בן דודו נתן מיליקובסקי נדחקה מפני סיפור "המימד החמישי". היועץ המשפטי לממשלה הבהיר אתמול שבני גנץ, לפחות בשלב הזה, אינו חשוד בפרשה. התחקיר הראשון אודות מעלליו של גנץ ב"מימד החמישי" פורסם בעמודים האלה פלוס כותרת ראשית ב"מעריב" לפני בחירות מועד א'. בהמשך הוסיף גידי וייץ מ"הארץ" את סיפור הפיילוט שעשתה החברה במשטרת ישראל. כן, גם כאן, הפרסומים מגיעים מהתקשורת המקצועית, החופשית, לכאורה בניגוד לאג'נדה שלה. תופעה שבה לא תיתקלו בצד השני של המתרס, שבו נערמה חבורת שופרים ועסקנים והושתלה בעיבורם של כלי תקשורת חשובים כדי להדהד את המסרונים מבלפור.
עבדתי על תחקיר "המימד החמישי" שבועות ארוכים. הציון שקיבל גנץ על ביצועיו כיו"ר החברה לא היה גבוה (בלשון המעטה), אבל לא נמצא חיבור כלשהו לפלילים. חקירת מבקר המדינה העלתה ממצאים דומים: אין אבק פלילים הקשור איכשהו לגנץ. זה לא מפריע לשופריה לשפרר את המסר היוצא מבלפור ולנסות ליצור גזירה שווה בין מי שאמור להתייצב 15 יום אחרי הבחירות בבית המשפט המחוזי, בפני הרכב של שלושה שופטים, ולהתעמת עם 333 עדי תביעה ושלושה אישומים בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, לבין מי שאינו חשוד בשום דבר. אכן, תקשורת עוינת.
השבוע חזרתי לכמה מהמקורות של תחקיר "המימד החמישי". רובם לא מאוהדיו של גנץ. כולם משוכנעים שגנץ לא התלכלך בפרשה הזו. אגב: אם יתברר שכן, אני מהמר שהתקשורת העצמאית והמקצועית לא תעשה לו הנחות. כך יהיה בעיתון הזה, וכך יהיה בכלי תקשורת אחרים, שמצליחים לשרוד (בינתיים) את מתקפת המשובוטים.
פעם אחרונה ודי
אז מה יקרה ב־2 במרץ? אין לדעת. נתניהו נלחם כפי שלא נלחם מימיו, ומדובר בלוחם ותיק. הוא לא נלחם על 61. הסיפור הזה די נגמר, מה גם שחסינות לא תהיה, וגם חוק צרפתי הוא משאלת לב בלתי אפשרית. אין חוק שיכול לבטל כתבי אישום שכבר הוגשו ומשפט שכבר החל. הוא נלחם כדי למנוע מכחול לבן להעביר שני מנדטים ממנו אליה וליצור את "הרוב היהודי" שיאפשר לליברמן להקים ממשלה צרה עם גנץ והעבודה־גשר. נתניהו בעצם נלחם על תיקו, וזה יכול להיחשב הישג עצום לכחול לבן, אם כי הכל תלוי בזווית הראייה: לאיש יש כתב אישום עם שלושה סעיפים כבדים והוא עדיין במשחק. אין בעולם אדם זולת נתניהו שהיה מסוגל לזה.
לא מזמן פרשו היועצים האמריקאים שהעסיק קמפיין הליכוד ועזבו את הארץ. אחת הסיבות לעזיבה הייתה דחיית המלצותיהם. הם בדקו בסקרי עומק איך יכול נתניהו לשכנע את מאות אלפי הליכודניקים שנשארו בבית בפעם הקודמת לחזור. הם הגיעו למסקנה שהוא צריך למנות את גדעון סער לתפקיד שר המשפטים ואת ניר ברקת לתפקיד שר האוצר. ההמלצה הזו הגיעה לבלפור ושם הועלתה בלהבות. לא יקום ולא יהיה. ברקת עוד מילא. סער? הבוגד המשוקץ הזה שהעז להתמודד בפריימריז נגד המשיח? לא יקום ולא יהיה. אז האמריקאים אינם, ברקת קיבל הבטחה להיות שר אוצר בממשלה שלא תקום לעולם, וסער ממשיך לכהן כשטן הגדול של כל הזמנים. חומרתו של המצב, מסתבר, לא משפיעה על רמת ומינון הטירוף.
ההערכה היא כי לא יהיו בחירות רביעיות. מי שמתכוון לסקול אותי כעת באבנים, צודק. הרי הערכנו שלא יהיו בחירות מועד ג'. אבל אני מסתכן בהערכה הזו פעם נוספת. ראשית, כי יש גבול לכל תעלול. שנית, כי החרדים לא יכולים להרשות לעצמם מועד ד'. בסביבות מאי-יוני הישיבות מתייבשות. מאות המיליונים שהועברו אליהן עכשיו בקומבינה ייגמרו ולא יהיה אפשר לחזור על התרגיל. גפני, ליצמן ודרעי חייבים ממשלה, גם אם עופר כסיף יעמוד בראשה. שנית, כי גם אביגדור ליברמן הבין שזה נגמר. גם הוא לא יכול להרשות לעצמו פעם נוספת. אני מרשה לעצמי להעריך שליברמן יידע למצוא נוסחה שתאפשר להבקיע את התיקו הנורא שנכפה על המדינה ואת המבוי הסתום שאליו תמרנה הסגידה למשיח את כולנו.