חוסני מובארק הכיר מקרוב ישראלים רבים, אבל יותר מכולם קירב לחזהו את בכירי מערכת הביטחון. אף שחש על בשרו את התבוסה של 67' כטייס קרב במלחמה, וחטף מהם לא פחות כמפקד חיל האוויר המצרי במלחמת יום כיפור, נהג בהם בחביבות רבה. את שר הביטחון יצחק מרדכי הרבה לארח במעון הקיץ שלו בשארם א־שייח', והשניים התלוצצו כחברי ילדות.
גם לעזר ויצמן הייתה שמורה אצלו פינה חמה בלב. כאשר פרש ויצמן מתפקידו כנשיא, העניק לו מובארק את ספר התורה של מוצב "המזח", שנלקח שלל בידי המצרים ביום כיפור. "מובארק מאוד העריך את הקצינים הישראלים. הוא חשב שיש לו איתם משהו משותף", סיפר השבוע בגלי צה"ל ראש המוסד לשעבר, דני יתום.
אין להטיל ספק בהערכה המקצועית שרחש מובארק לדמויות הללו. איני מפקפק גם בחיבתן כלפיו. אבל נשיאה הרביעי של מצרים, שמת השבוע בגיל 92, לא היה ידיד ישראל, ודאי לא חבר. אפשר, אם מאוד רוצים, לְדַמותו לשותף עסקי. שותף קשוח, שעיקר מעייניו נתונים להפקת רווחים.
אנחנו הישראלים נוהגים לתבוע מהזר שיגלה, הלנו אתה או לצרינו. למודי רדיפות ושמד, יחסינו עם העולם מנוהלים בגוונים של שחור ולבן. במובארק היה משהו מבלבל, כי הוא היה גם וגם. הוא שמר באדיקות ובהתמדה על גבולות שקטים. נכס יקר הנוגע בעניינים של פיקוח נפש. אבל באותה נשימה, פגע בעשרות מיליוני מצרים, אזרחים פשוטים, שמהם גזל את הזכות ליהנות מהסכם השלום. גזל חומרי, תרבותי ואנושי. הוא הראה להם את השער, ולא נתן שייכנסו בו.
את מלאכת ריקונו של ההסכם מתכניו והפיכתו לברית צבאית־דיפלומטית הוביל מובארק במודע ובהתמדה עד יומו האחרון. כל הסימנים הראו כי קודמו, אנואר סאדאת, תכנן עבור שני העמים שלום אחר. מעטים יודעים כי ההסכם שעליו חתמו בגין וסאדאת עשיר וכולל נספחים המבטאים את החלום ושברו. תמצאו בו סעיפים המעודדים כנסים מדעיים, תערוכות משותפות בתחומי אומנות שונים ושיתוף פעולה בין רשות השידור בשתי הבירות. סאדאת אף השתעשע ברעיון להזרים ממי הנילוס להפרחת הנגב.
יהודים בגטו
לאחר הירצחו של סאדאת באוקטובר 1981 ירש אותו סגנו מובארק, ועד מהרה הקים מנגנונים לריסון המגע עם ישראל. לשכות הביטחון תחת מרותו אסרו על אזרחים מצרים לבקר כאן. מי שבא במגע עם ישראלים בלי לצאת את הארץ, נוהלו נגדו הליכים משמעתיים, והוא אוים בסילוק מן האיגוד המקצועי שלו. אם לא השתייך לאיגוד כלשהו, נמצאה הדרך להצר את צעדיו. הסגירה הייתה מוצלחת והרמטית, והציבור הבין היטב, כי ישראל היא אזור אסור לטיסה.
את העיתונות דרבן המשטר בהנהגתו לתקוף את ישראל ללא רחם ולהשחיר את פניה. כאשר התפוצצו אוטובוסים בערי ישראל, בשיא האינתיפאדה השנייה, גילתה קהיר הבנה לשיטה. ראשי הדת במצרים פרסמו פסקי הלכה המתירים את הסוג הזה של רצח.
בשיטתיות המונחית מלמעלה, חונכו עשרות מיליוני מצרים לראות בישראל ישות שלילית. שערו בנפשכם מהי המורשת שנמסרת בכך לדורות הבאים. איזה מסר הועבר להמונים, ומה הנחילו לילדיהם. היחס האנטי־ישראלי מושרש עמוק בחברה המצרית ומקשה על כל הנהגה עתידית לעקרו משם, אם תרצה ביום מן הימים. יותר מכך, אפשר שמי שיטיף בעתיד לשכנות טובה עם ישראל, יוקע כמועל בערכים הלאומיים או בוגד.
אף שבמשך שלושה עשורים ביצעה קהיר בהנהגת מובארק פיגוע ביחסים, איש בירושלים לא הפריע לה. ממשלות ישראל, בחולשתן, העניקו גיבוי בשתיקה למדיניות זו. כזו הייתה דוקטרינת השלום של מובארק, וירושלים הייתה שותפה לה בהכנעה, כמו היינו יהודים בגטו. ראשי ממשלות ישראל, ראשי מערכת הביטחון ודיפלומטים; מעטים מהם מחו, ואם עשו זאת, קולם היה רפה.
"ידיד אישי שלי", שיבח אותו השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו, בהספד לאחר מותו. בנימין בן אליעזר, שר הביטחון לשעבר, קבע לאחר הדחתו של מובארק בפברואר 2011: "מדינת ישראל הפסידה אדם ששמר על יציבות המזרח התיכון במשך 30 שנה. העולם הפסיד את המנהיג הזה, שהיה פטריוט מצרי ללא תחליף".
קהיר תלתה את קירור היחסים עם ירושלים בסוגיה הפלסטינית, והתעקשה לטעון כי תפשיר אותם רק בתום הכיבוש. כל הזמן הזה הפלסטינים עצמם חיממו את המגע עם ישראל. הדברים הגיעו לשיא האבסורד בימי הסגר על עזה, שהוטל בערוב ימיו של מובארק. מצרים סגרה את מעבר רפיח שנים ארוכות, אף שידעה כי הוא משמש צינור נשימה עבור הרצועה. כל אותו זמן הקפידה על יחסים מינימליים עם ישראל, בשם הדאגה לאחים הפלסטינים כמובן. תפיסת השלום המרוקן איננה קשורה לפלסטינים. הם רק התירוץ. היא נולדה כחלק ממאבק ההגמוניות המצרי עם ישראל, וכדי למנוע את חדירתה לעולם הערבי.
הצגה מאחורי הקלעים
היה מפתיע לחזות בביטויי הגעגוע למובארק השבוע במצרים. אפשר להבינם: בראי הזמן, עבורם מייצג מובארק עידן של יציבות, אף אם דלה וקשת יום. עד לפני כמה שנים עוד הריעו ההמונים ליורשיו כאשר דחקו אותו לתא הנאשמים. בית משפט אחד שלח אותו לשלוש שנות מאסר (וזיכה אותו אחר כך), בית משפט שני הורה להסיר את שמו ממבני ציבור. שמה של תחנת המטרו במרכז קהיר, שנקראה על שמו, שונה לתחנת "אלשוהדא" (השהידים), על שם הרוגי המהומות שליוו את הליכתו. את כיסאו ירש, אוי לבושה, ברנש אפור וחסר ניסיון מהאחים המוסלמים.
המשפטים ההם היו מבוימים, וגם חותמות בית המשפט, שנועדו להסיר כל זיכרון לנשיא המודח. אף מינויו של מורסי היה חלק מעסקה שבה הינדס הצבא בתחכום רב את כולם, בראשם האחים המוסלמים, ובכלל זה הבחירות החופשיות לכאורה של 2012. הדחת מורסי בתום שנה הייתה כתובה מראש וחיכתה לרגע הנכון. אחרי שהושלמה ההדחה, סידר א־סיסי למפקדו לשעבר כניסה מכובדת להיסטוריה. מובארק מת השבוע נקי מכל אשמה בשחיתות או הרג מפגינים.
הכל נעשה כחלק ממאמצי ההכלה, שנועדו להשיג שליטה על המצב הבלתי יציב, והשבתו לקדמותו. בעצם היה כאן משחק של כיסאות מוזיקליים, שבו הודח מנהיג שסרח רק כדי לספק את רעבונו של הציבור ולהוליכו לשעת כושר, שבו ישוב בן דמותו לתפוס את המקום. כל אותו זמן הילכו הקצינים על ביצים בקור רוח. כדרכה של מצרים, הייתה זו הצגה שחלקה משוחק לעיני הקהל, אבל עיקרה מתנהל מאחורי הקלעים. העולם כולו צפה במהפכה ליברלית לכאורה, בראשיתו של עידן חדש, ולא ידע כי לנגד עיניו משוחקת עלילה מניפולטיבית. אומנם היה זה מהלך ערמומי של הקצונה, אבל הוא שמר על המולדת מפני איום קיומי.
לצמרת הצבא המצרי, ולראשי מערכות המודיעין באותן שנים, מגיע צל"ש על מבצע היחלצות בתנאים בלתי אפשריים. היחלצות משדה מוקשים, שבו משמשים יחד שלל מתנגדים ומבקרים. הבית הלבן, שלא הבין דבר מן המתרחש ותבע דמוקרטיה בן לילה; מפלצת רחוב זועמת וחסרת מנוח; ואופוזיציה דתית מאורגנת, בעלת תיאבון לתפוס את השלטון. כמו שאנו, הישראלים, היינו קורבנות לדוקטרינת השלום החלקי של מובארק, כך היו המצרים כתובת תמימה לתרגילי ההצלה של יורשיו. הטרגדיה הייתה כפולה. בזמן שהציבור חשב כי בפניו עתיד דמוקרטי וניקיון שלטוני, עסק המשטר בהישרדות אמיתית.
לעתים משעשע לחזות בגילויי ההערכה של ישראלים כלפי מובארק עם היוודע דבר מותו. בזה אחר זה עלו השבוע שגרירים לשעבר בקהיר, שדוכאו על ידי אנשיו בזמן שירותם שם, ושיבחו את תפיסת השלום שלו. מרכז פרס לשלום פרסם תנחומים והשתתפות בצער העם המצרי. מובארק, נמסר בהודעה, "תרם רבות להידוק היחסים הכלכליים והמדיניים בין מצרים לישראל". מעניין מה יחשבו על הנוסח הזה אלפי מצרים שהשתוקקו לאורך השנים לממש את השלום של מובארק, אבל נבלמו בידי אנשיו בבואם לבקר כאן לצורכי פרנסה, קידום עסקים או סתם נופש.
שלשום נחתה אצל עיתונאים הודעה משגרירות מצרים בתל אביב. נאמר שם כי השגרירות פותחת את שעריה בפני ישראלים המבקשים לחתום על ספר תנחומים. קראתי זאת בהשתאות מסוימת. זו הייתה מחווה יפה ומתבקשת, אבל גם נדירה. מתי אי־פעם פנה גורם מצרי רשמי לציבור בישראל בהצעה בעלת גוון אנושי. בגלל היותו חד־פעמי, העיד הרגע הזה עד כמה היחסים בין שני העמים אינם טבעיים. הם כאלה לא כגזירת שמיים, אלא משום שכך הם עוצבו בימיו של המנוח.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל