הנשיא חוסני מובארק שלט במצרים במשך שלושה עשורים, יותר שנים מאשר סאדאת ונאצר ביחד. בתקופה הארוכה הזו הוא פגש כמעט את כל המנהיגים הישראלים ועוזריהם, כמו גם את כל הכתבים המדיניים וכל השגרירים ששירתו במצרים, ואני ביניהם.
זכרונותיי מהאיש החזק מתרכזים בחמש ארוחות צהריים איתו, כאשר נתלוויתי לאישים רמי המעלה שבאו אליו מישראל. הוא תמיד קיבל אותנו בחמימות עם חיוך ולא אחת עם בדיחות קלות. הרגשתי שהיה לו יחס שונה כלפי כל אחד מהאורחים, אך את כולם כיבד. תמונה שנחרתה בזיכרוני היא שהנשיא המנוח שמעון פרס מתהלך שלוב זרועות עם מובארק במסדרון הארמון, באטיות, תוך הישענות אחד על השני. כשני למודי ניסיון הממתיקים סודות. למובארק הייתה חיבה לפרס. ראיתי גם איך הוא מחבק את נתניהו ומדבר אליו כאב לבן.
הפגישות שלי איתו באו אחרי שהוא עבר ניתוח קשה בגרמניה ב־2010 והשמועה הייתה שמצבו הרפואי מידרדר, אחרי הצער שפקד אותו עם מות נכדו האהוב, וגם על רקע השמועות שמובארק רוצה להוריש את השלטון לבנו ג’ימי (גמאל).
היו למובארק התבטאויות קשות שאותן אמר בלי הרבה מחשבה. כאשר דיברתי איתו בערבית על האסיר שלנו עודה תראבין הוא שלף משפט שהותיר אותי פעור פה: “תמיד צריך שיהיה לנו אסיר מישראל”. אחרי שיחה ממוקדת הוא אמר לשר החוץ שלו דאז כי תראבין ישוחרר בשנה הבאה. באותה שנה פרצה המהפכה ומובארק הודח.
בסעודות הצהריים תמיד היה שר שהשתתף על תקן סטטיסט, בנוסף לקבועים שהם השר לענייני מודיעין ושר החוץ. אף פעם לא היה זה איש צבא. באופן מטפורי ניתן לומר שאחד היה היצר הטוב והשני הרע. השר לענייני מודיעין עומר סולימאן היה הטוב.
כאשר נעצר מובארק, התקשורת השתלחה בו בסגנון של “סופו של פרעה”, וכאשר נכנס לכלוב הנאשמים חשתי צביטה בלב. האיש החזק ששידר לנו עוצמה ושליטה, שאליו עלו לרגל מישראל, שוכב חסר אונים, מואשם ברצח אזרחים ומעל ראשו מרחף עונש כבד. הצביטה התחזקה כאשר הורידו בהפגנתיות את השלטים הנושאים את שמו מהבסיסים הצבאיים, מוסדות ובניינים שונים. ראיתי את הסוף שלו אבל ידעתי שהאיש המואשם ברצח הוא לא אותו אדם שישב במרחק מטר ממני בארוחות הצהריים.
ב”מעריב סופהשבוע” היה מאמר הקובע שמובארק היה ידיד ישראל, ובמאמר אחר הכותב קבע ההפך. לא חשוב מי מהשניים צודק, העובדות הן שמובארק שמר על מסגרת השלום, אך רוקן אותה מהתוכן הבילטרלי. אנחנו בחרנו לשמור על המעט החיובי הקיים ולא להתעמת איתו. לדעתי הייתה זו טעות. מובארק של העשור הראשון לשלטונו אינו זהה לעשור השני ובוודאי שלא לעשור האחרון ששם קץ לשלטונו. ייתכן שלפנינו שלושה מובארק. אם הוא היה עוזב את החיים הפוליטיים בשיא הפופולריות שלו, אחרי הניתוח בגרמניה, הוא היה נכנס לפנתיאון המצרי כאחד מגדולי מנהיגי מצרים.