בוקר אחד התעוררתי עם חשק בלתי נשלט לצנובר. כן, צנובר. הפעם האחרונה שאכלתי את הזרע האצטרובלי הזה הייתה כשיצאתי עם חברי ורעי מהעמוד השמאלי, מר קיפניס, למסע ארצישראלי בעקבות החומוס. אז הוא התפצפץ לי בפה בחומוסייה בשדרות. לפני כן הייתי נתקלתי בו בסלט פעמים ספורות. הוא לחלוטין לא מצרך שנמצא אצלי במקרר באופן קבוע. אבל התעוררתי עם חשק לצנובר.
המהדרין ממזרח ירושלים לא הוסיפו דבר לתערובת הגרגירים המהבילה, רק חריף בצד. אלה שחשו שהצלחת האפרורית של גרגירי החומוס לא נראית טוב בעין בלי קצת צבע, הוסיפו לה גם חציל סגול וחמוץ, פפריקה וצנוברים. לא אכלתי הרבה זמן צנוברים, גם לא חומוס.
החומוסייה של סעיד מתחת לבית פתוחה למשלוחים בלבד, אבל זה לא אותו הדבר. אם אני צריכה לעבוד בשביל המשלוח ולסדר בעצמי בצלחת את כל המרכיבים כדי להרגיש בחומוסייה, זה פוגם בהנאה. חומוס אוכלים במינימום השקעה, שנגמרת בחציית השוונג של הפיתה והסיבוב בתוך הצלחת שזורקים לך על השולחן. אפס מאמץ.
שמונה חודשים חלפו מאז אותו מסע מצפון לדרום, שמונה חודשים שנראים כמו נצח. אמרתי אז לקיפניס, שאוחז ברישיון לאופנוע בלבד, שאין לי בעיה להיות זו שתאחז בהגה שעות ארוכות. אני אוהבת לנהוג. בגלגול קודם בוודאי הייתי נהג משאית שמוביל סחורות ממדינה למדינה באירופה, או מישהו שמרכז חייו בנבדה.
כבר חודש וחצי לא הייתי על הכביש, וזה מוזר לאדם כמוני שלא רק אוהב ללכת ברגל אלא גם לגמוע מרחקים בכבישים ארוכים בכל זמן שרק אפשר. אני אומנם עובדת חיונית, אבל לא הייתי צריכה להתנייד, מלבד פעם אחת וגם אז הלכתי ברגל.
צחוק הגורל הוא שכמה שבועות לפני שהכל התחיל, עמדתי בפקק אימתני באיילון בשעה שמונה בערב. קיללתי את כל העולם ואשתו ותהיתי מה קרה לגוש דן בכלל ולתל אביב בפרט, שהפכו למה שקורה בצוואר בקבוק הקולה אחרי שמנערים אותו היטב. אז סוף־סוף מישהו שחרר את הפקק. תודה לאל. אבל מצד שני, אתם יודעים כבר מה קרה, אני לא באמת צריכה להוסיף.
את החשק הבלתי נשלט לצנוברים בעשר בבוקר אני מפילה על השד הקטן שבתוכי, שגדל לממדים של "שרק" בתקופת הבידוד. חיים שלמים העברתי בלי לדעת מה זה צנובר, אבל בדיוק כשסיימתי לחטא במגבוני אקונומיקה את המצרכים שהגיעו במשלוח מהסופר, התחשק לי להכין משהו מצנוברים.
לפעמים נדמה שיושב בתוכי שד קטן שצריך לרסן. כזה שעושה דווקא, שבודק את הגבולות שלי במצבים הכי רגישים. הוא יודע שזה הקול שלו מול הקול הפנימי שלי, ושבזמנים מסוימים זה כמו דרבי כדורגל תל אביבי. אין סיכוי שהפועל ינצחו, אף על פי שהלב הוא תמיד אדום. לפעמים הוא סתם יושב על הכתף עם קלשון ומנפנף בו כדי שלא אעז לשכוח שהוא שם. עושה רוח וקצת דגדוגים. לפעמים הוא מחליט לשחק איתי משחק מסוכן ומנסה לנעוץ את הקלשון בצוואר כאילו בצחוק, אחר כך קצת בלב, וקצת בגב. שם הכי כואב, גם עם שדים וגם בחיים האמיתיים. נודניק כמו שרק שדים יודעים להיות.
צנוברים הוא רוצה עכשיו. מילא בורקס שאפשר לרדת לקנות בסופר שנמצא במרחק 100 מטר, אבל צנוברים? אני לא באמת יודעת מה לעשות איתם, אף על פי שאני לא מפסיקה לבשל בשבועות האחרונים.
אני חושדת בו שהוא אותו שד שגורם לי לקלל כמו שמעולם לא האמנתי שאני מסוגלת כשאני בפקק בכביש. אותו שד שגרם לי לעשות בשנה החולפת כל מיני דברים שלא העזתי, לטוב ולרע. נדמה לי שהוא ממש משתעשע עכשיו, לשחק בי ככה. הוא יודע שהוא גורם לי לרצות לא לתת לו לנצח והקונטרה הזאת מכניסה קצת אש והתרגשות לחייו המשמימים.
אין אתגרים משמעותיים להפיל עליי עכשיו בתוך השגרה המקרטעת של הריחוק החברתי. מה יש לו כבר לעשות מלבד לגרום לי לרצות משהו שאי אפשר להשיג מיד? מה יש לו כבר לעשות מלבד למנוע ממני להמשיך לסמן וי ברשימת הדברים שאני צריכה לעשות ואף פעם אין זמן אליהם גם בבידוד, ובמקום זאת לקום ולפתוח שוב את המקרר או עוד בקבוק יין?
בסוף הכנתי סלט עם אגוזים. אותו מתכון שמצאתי בגוגל של סלט צנוברים ידוע עם טוויסט אישי. היה לו טעים לנודניק הקטן, אז הוא סתם את הפה. סוף־סוף, אחרי חודש וחצי, רשמתי ניצחון קטן על שמי.