בשבוע הבא, בגבעה החולשת על הכנסת, בהיכלו של בית המשפט העליון יתקיים דיון חסר תקדים שעלול לחולל רעידת אדמה פוליטית שתעמיד במבחן קשה את חישוקי הבית הלאומי. 11 שופטים של בית המשפט העליון יכונסו בצפיפות מאיימת על מנת לקבל החלטה גורלית שיש בה פוטנציאל להוסיף משבר חוקתי על משבר בריאותי וכלכלי שהמדינה נתונה בו.
קביעת הרכב בסדר גודל כזה לדיון, שלדעת רבים ראוי היה להידחות על הסף, מסמנת אחת משתי אפשרויות: או שיש כוונה לקבל את העתירה ו־11 השופטים נועדו לשמש כשכפ"ץ; או שקביעת הרכב כה רחב, שבאופן בולט אינו כולל את מרבית השופטים שמונו בתקופת כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים, מכוונת כלפי הציבור שמשוכנע שהגיע הרגע שבו בית המשפט יעשה את המעשה הנכון שהעם ברוב נבערותו וסכלותו מסרב בעקשנות לעשות, ולמנוע מבנימין נתניהו להרכיב ממשלה. בשני המקרים רשימת ה־11 נועדה לעמוד מול ביקורת ציבורית על ההחלטה שתתקבל.
הרבה תלוי בנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ובכיוון שאליו תנווט את הדיון. אני מתקשה לדלות בהיסטוריה השיפוטית הישראלית רגע שבו היה נטל כבד כל כך מוטל על שופטת אחת, כמו זה שיהיה מוטל על כתפיה של חיות בתחילת השבוע הבא.
בדיון הזה יעמדו למבחן מנהיגותה ואחריותה הלאומית. הכל תלוי בנחישותה להוביל את ההכרעה, שללא ספק תהיה ההכרעה המעצבת של תקופת נשיאותה. האם תהיה הנער ההולנדי ששם את האצבע בסכר ומנע מערבולת חוקתית, שמפחיד לתסרט לאן היא עלולה להוביל אותנו, או שהיא תעניק גושפנקה סופית ומקבעת לתחושה הרווחת כי בית המשפט העליון הוא שחקן בזירה הפוליטית, ולעולם ימצא דרך לצדד בצד שאליו הוא משתייך.
הסוגיה שתעמוד בפני העליון היא מסוג הסוגיות שבהן כל תוצאה שתנומק כראוי לא תחרוג ממתחם הסבירות המשפטית, בשונה מהציבורית. לכן לגישת השופט ולתפיסת עולמו יש משקל רב. במצב כזה, כאשר למעט שניים־שלושה שופטים, מרבית שופטי ההרכב נמצאים בסביבה חברתית שרחשי לבה גלויים וידועים, ושהיא לא ניטרלית רגשית לתוצאה; מונח לפניהם פיתוי לא מבוטל להגשים את מאוויי הלב של המילייה שלהם ואפילו משפחתם.
מצד שני, אפשר לקוות שלפחות חלק מהשופטים ערים לכך שמרבית הציבור נמצא בצד השני של השסע העמוק החוצה את החברה הישראלית, וחש אף הוא בסערה רגשית. אחריותם הציבורית של השופטים וגם אחריותם כלפי המוסד שאותו הם משרתים מחייבות אותם להביא זאת בחשבון.
קשה להאמין שהנשיאה חיות, כמו מרבית שופטי ההרכב, יופתעו מטיעונים שיושמעו בפניהם על ידי הצדדים השונים, שהרי כולם נטחנו עד דק במדורי המשפט ובשיח הציבורי. לבסוף שופט מקבל החלטה וממנה גוזר את הנמקתה. המשנה המיתולוגי לנשיא בית המשפט העליון משה זילברג היטיב לתאר את הדרך הזו כירי החץ ורק אחר כך ציור המטרה סביב המקום שבו פגע.
הבחירה של העם
השופטים הם גם אזרחים. לא אנושי לצפות שלא תהיה להם מעורבות רגשית בסוגיה הטעונה ביותר בישראל: נתניהו כן או לא, אבל חובתם להתעלות עליה ולהתגבר על הלחץ הסביבתי והחברתי הטבעי שמופעל עליהם, בגלוי או בסמוי.
משפטית קל להתפתות להבחנה בין ראש ממשלה מכהן שההיגיון של הלכת דרעי־פנחסי אינו חל עליו לבין מועמד שכחבר כנסת מטילים עליו להרכיב ממשלה חדשה. פורמלית אפשר לפסול את בחירתו של העם, בטענה מיתממת שבפסילת נתניהו אין פגיעה בבחירת העם, כי הבחירות לכנסת אינן אישיות. הציבור בחר במפלגה, ולכן פסילת נתניהו במישרין או בעקיפין אינה מסכלת את הבחירה, היות שהמפלגה תוכל להציב מועמד אחר.
הבעיה עם הטיעון הזה היא שהוא מתעלם מהעובדה שהעם בחר בפתק בחירה שבו צוין שמו של נתניהו כמועמד הליכוד לראש ממשלה, לאחר שבניגוד לכל המועמדים האחרים נתניהו גם נבחר ברוב גדול בבחירות פנימיות במפלגתו. ומעבר לצד הפורמלי ישנה המהות. שופטי ישראל יושבים בתוך העם. הם יודעים היטב שהבחירות הללו יותר מאי־פעם היו בחירות אישיות. כתבי האישום נגדו נפרסו לאורכם, לרוחבם ולעומקם מדי לילה בזמן צפיית שיא, בפני הציבור ששפט על פי מה שראו עיניו, ובחר בנתניהו ברוב, שמאז פרסום האישומים נגדו והגשתם רק הלך וגדל.
לשיטתי, הקושי הגדול ביותר שעומד בפני בית המשפט אינו בתוצאה אלא בהנמקה. מקור הקושי הוא רדידותו של הוויכוח הציבורי ונטייתו להכללות ולהפרזות.
הציבור שתומך בנתניהו אינו אדיש לשוחד והוא לא שש לכך שנבחריו יפרו אמונים. הציבור הזה ברובו תומך בנתניהו, כי הוא מאמין שנתניהו חף מכל אלה והתנהלותו אינה חורגת מהנורמות המקובלות. אפילו מנהיג בל"ד לשעבר ג'מאל זחאלקה, שאינו חשוד באהבה יתרה לנתניהו, אמר מעל במת הכנסת לאנשי השמאל: "תתמודדו איתו פוליטית, תרדו מהעניין הפלילי, אתם הרי יודעים שנתניהו אינו עבריין". למרבה הצער, המגמה להדביק אישומים פליליים לפוליטיקאים מהמחנה הנגדי הפכה לחזון נפרץ לא רק אצלנו. אני מתקשה לזכור נשיא אמריקאי או צרפתי שלא הצליחו להדביק לו ענן פלילי המרחף מעל ראשו.
הציבור יודע להבדיל בין אישום לאישום. בין אישומים המצביעים על פגם מוסרי של ממש לבין עבירות שנובעות מנורמות מקולקלות או לא, שרבים לוקים בהן. בעניין נתניהו, הציבור פשוט לא קונה את האישומים. הצגת הניסיונות לקבל כיסוי פחות עוין בוואלה כפשע שוחד חמור פשוט מקומם אותו. גם את השיחות עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס הציבור שבחר בנתניהו שם בפרופורציה הנכונה, ולא בכדי.
ההנחה היא שרוב האנשים, ובכלל זה שרים או שופטים, מקיימים שיחות פרטיות שלו היו מוקלטות ניתן היה להציגן באור מביך או אפילו חמור מכך. מי שאינו מתרגש מכך מבין שאין כוונה אמיתית בהתבטאויות שונות שנאמרות על ידי הצדדים בשיחות כאלה. ענייני הסיגרים והשמפניה נראים לו כהיטפלות קטנונית שריח האכיפה הבררנית נודף ממנה.
בהתחשב בכך שהחלטה שתמנע מנתניהו את הרכבת הממשלה מדרדרת את ישראל אוטומטית למערכת בחירות רביעית בעידן הקורונה, קשה להאמין ששופטי בית המשפט העליון ייקחו על עצמם אחריות כזו. קצת משעשע לחשוב שבגין היעדר מרחב תמרון יוכל בית המשפט העליון לחזק במעט את אמון הציבור בבית המשפט. כמה חבל שרק נגיף הקורונה יצליח (כנראה) לכפות על בית המשפט העליון הר כגיגית ויאנוס אותו להכיר ברצון העם, שנקבע בבחירות דמוקרטיות.