1. העצמאים צודקים בדבר אחד מהותי במאבקם: בניגוד לעובדים השכירים, שהמדינה השכילה למצוא עבורם פתרונות מהירים ויעילים על בסיס מנגנון דמי אבטלה לחל"ת - הפתרונות לעצמאים היו מסורבלים, גם אם ההיקף הכספי התיאורטי שלהם היה ראוי והוגן. כשהמדינה מצהירה על פתרונות אבל הכסף נתקע אי־שם במחוזות האינסופיים של הבירוקרטיה הישראלית - אזי כל ההצהרות התיאורטיות לא שוות את הנייר שעליהן הן כתובות. טוב מאוחר מאשר אי־פעם, ולפחות רשות המסים הרימה את הכפפה בשבוע האחרון וניסתה לצמצם עד למינימום את מנגנוני הבירוקרטיה, בשיטת "קודם תקבל את הכסף כמה שיותר מהר ורק אחרי זה נבדוק". נקווה שזה אכן יעבוד כפי שהוצג לציבור.
בכל מקרה, העצמאים איבדו אותי ברגע ש"עומדים ביחד", ארגון שמאל שחלק מהמימון שלו מגיע מהקרן החדשה לישראל, הצטרף למאבק שלהם - בין שרק תפס עליו טרמפ ובין שהעצמאים סיפחו את הארגון למטרותיהם. ברגע שמחאה עממית וכביכול חברתית תופסת גוונים פוליטיים, היא מאבדת מהלגיטימיות הציבורית שלה. היא הופכת ממחאה אותנטית למחאה שמתודלקת בכסף שיש לו מטרות פוליטיות.
התופעה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב בשנים האחרונות: ארגונים פוליטיים משתלטים על מחאות ולמעשה מעקרים אותן ממטרתן המקורית. זה חבל, אבל זו המציאות המצערת: כסף מניע כמעט הכל, גם מחאות.
2. ואם כבר עצמאים, אז חייבים לדבר על הפיל הענק שבחדר, שמטבע הדברים נדחק לאורך כל המשבר מהשיח הציבורי, כי הייתה תחושה שזה לא העיתוי המתאים. יסלח לי מראש ציבור העצמאים על ההכללות ויסלחו לי כל אלו שמכבדים את חוקי המס, אבל אי אפשר להתעלם מהכלכלה השחורה העצומה בישראל.
מטבע הדברים, לכלכלה השחורה או לכלכלת הצללים אין נתונים ואין סטטיסטיקות, אבל יש הערכות. לפי אומדני עבר של רשות המסים ושל ארגונים בינלאומיים, כחמישית עד רבע מהפעילות הכלכלית בישראל אינה מדווחת. המשמעות יכולה להסתכם באובדן הכנסות ממסים בהיקף של 40־50 מיליארד שקל מדי שנה, סכום ששקול לתקציב משרד הבריאות, למשל. הראל לוקר, מי שעמד בראש הוועד להגבלת השימוש במזומן, כתב בעבר כך: "בסכום זה ניתן היה להפחית דרמטית את שיעור המע"מ, על כל המשתמע מכך לגבי יוקר המחיה, או לחלופין להוריד את שיעור המס על ההכנסות מעבודה". לוקר השווה בזמנו את סך מסי ההכנסה שמשלמים השכירים והגיע למסקנה שעל כל שקל מס הכנסה שנגבה משכיר - אזרח אחר מעלים שקל מקופת המדינה.
גם אם הפרופורציה אחרת - שקל אחד מס על כל שכיר והעלמה של חצי שקל - המספרים עדיין משמעותיים, והתוצאה ברורה. יותר מדי כסף במשק מתגלגל בלי שייגבה ממנו שקל אחד של מס ישיר (הכספים האלה ממוסים באופן עקיף באמצעות גביית מע"מ ובלו על דלק, לדוגמה). כאמור, הכלכלה השחורה העצומה הזאת אינה מובאת בחשבון במחקרים, היא הרי לא מוצהרת.
"הנזק למשק ולחברה בישראל מקיומה של כלכלה שחורה בהיקף כה נכבד אינו מסתכם בהפסד הכלכלי לבדו", כתב לוקר, "כלכלה שחורה פוגעת בלכידות החברתית ובחוסן הלאומי ומערערת את לגיטימיות שלטון החוק וסדרי הממשל. היא פוגעת בשוויון בכלל, ובשוויון בנשיאה בנטל האזרחי בפרט. נשיאה בחובות האזרחיים של כל אחת ואחד היא קריטית לקיומה של מערכת מדינתית...".
דרך אחרת לומר זאת היא שהכלכלה השחורה הפכה לתופעה תרבותית לגיטימית, מין ספורט לאומי, תופעה נורמטיבית שאנשים אינם נרתעים ממנה. לאורך החודשיים האחרונים היא גם קיבלה ביטוי נוסף: חקלאים, למשל, מתוך מצוקה אמיתית, החלו למכור את מרכולתם בשכונות במרכז הארץ. הרעיון נהדר והתיווך הישיר הוא ברכה, רק שאני ממש לא משוכנע שהכסף מהמכירות מדווח לרשות המסים.
3. הרגולציה מנסה להילחם בתופעה באמצעות אכיפה קפדנית יותר של רשויות המס (ויש לא מעט הצלחות), באמצעות חקיקה (לדוגמה הגבלת היקף השימוש במזומנים בין אנשים פרטיים), ורגולציה קפדנית בינלאומית שמונעת מבנקים לקלוט כסף שחור. ובכל זאת, אי אפשר להעלים כלכלה שחורה לחלוטין. אפשר לצמצם אותה, אבל מדובר במלחמה סיזיפית. לא רק, כפי שחושבים, בתופעות הידועות של שיפוצניקים ונותני שירותים אחרים (שזה הכסף הקטן), אלא גם בארגוני פשע וסמים, שמלבינים כסף שחור בהיקפי ענק באמצעים מגוונים. הרי יש הבדל בין הון שחור שנולד מפעילות עסקית חוקית להון שחור שנולד מפעילות לא חוקית.
קחו למשל את הברחות הטבק. לפי הערכות, תופעת הסחר הלא חוקי בטבק גדלה בקצב של 10% בשנה, בעיקר לאור האכיפה החלשה יחסית. לפי הערכות, עד כ־20% מתעשיית הטבק בישראל הם שוק שחור של סחורות מוברחות (כפליים מהממוצע העולמי), שגורמות לתקציב המדינה נזק של עד כ־2 מיליארד שנה. מדובר בהברחת טבק וסיגריות מהרשות הפלסטינית לישראל, הברחות סיגריות מאורגנות בעיקר מאוקראינה, רוסיה וירדן והכנסת פאקטים של סיגריות מעל המכסה המותרת לטובת מכירה אקראית בשווקים או באינטרנט.
בנוסף, יש בישראל סחר בטבק לגלגול וכן בסיגריות מתוצרת מקומית, אשר מיוצרים במפעלים פיראטיים קטנים ומשווקים לעתים כטבק וכסיגריות נטולי מותג או תחת מותג מזויף. ההברחות מתבצעות דרך נמלי הים והאוויר, אך רוב הטבק מוברח כאמור מהרשות הפלסטינית דרך מעברים יבשתיים מוסדרים, ודרך מעברים שאינם נקודות מעבר רשמיות.
למרבה הצער, ההברחות מפרנסות גורמי טרור, בעיקר את חיזבאללה, ומשפחות פשע בישראל, ואפילו משרד הבריאות מודה בכך בריש גלי: "הסחר הלא חוקי בטבק מהווה דרך מימון חשובה לארגון חיזבאללה, למשפחות פשע וכן משמש להלבנת הון".
4. אחת מהדרכים לפתור את הבעיה שתמיד עולות ובינתיים גם תמיד נופלות, היא להנהיג חובת דיווח כללית במשק. כלומר, כל אחד מהאזרחים יצטרך להגיש דוח שנתי לרשות המסים, בדיוק כמו בארה"ב למשל - מטבע לשון שמנהל רשות המסים ונתניהו אמרו השבוע במסיבת עיתונאים.
יש להצעה הזו יתרונות וחסרונות.
היתרונות, כפי שנסקרו בוועדות השונות שבחנו זאת: א. הגברת הצדק החברתי באמצעות דרישה מכל תושבי המדינה לדיווח שנתי מלא ולשקיפות מלאה אל מול מערכת המס; ב. עצם הדרישה לדיווח מכל תושב תיצור "תודעת מס" שעשויה להקטין את התמריץ להעלמת הכנסות ולהגדיל את הכנסות הממשלה ממסים; ג. קיום מידע מלא ככל האפשר על ההכנסות של היחידים והמשפחות מכל המקורות; ד. שכלול כלי הפעולה של מדינת הרווחה באמצעות התאמתם של תשלומי ההעברה והתמיכות להכנסות הכוללות של התא המשפחתי. החסרונות הבולטים: א. הנהגתה תביא לתוספת של מיליוני דוחות למס הכנסה, והטיפול בהם על ידי הרשות והגשתם על ידי הציבור יצריכו משאבים מרובים; ב. רוב הדוחות לא יניבו בכלל תשואות מס; ג. בין הנדרשים להגיש דוחות ייכללו מגזרים כגון עולים חדשים, בני מיעוטים, חרדים, קשישים ואוכלוסיות מעוטות הכנסה, ולגביהן צפויות בעיות אכיפה.
למרות החסרונות של הנהגת דיווח כללית, היתרונות מובהקים. לישראל לא תהיה ברירה אלא להיות "כמו בארה"ב", מהסיבה הפשוטה: החלת דיווח כללית תטייב את מאגר הנתונים של רשות המסים על הנישומים ועל רכושם, ותאפשר להכניס לרשת דיווח משלמי המס עוד ועוד מעלימים. אם זה יכניס אפילו "רק" כמה מיליארדי שקלים בשנה לקופת המדינה, זה שווה בהחלט את תוספת המשאבים לצורך החלת חובת דיווח כללית.