נהוג לבקר את הממשלה המתהווה על כך שהיא מנופחת, שמנה, בזבזנית ועתירת משרדים מיותרים נטולי הצדקה. שרי כלום ושרות שום דבר מקבלים לשכה, יועץ פרלמנטרי, נהג ואבטחה צמודה. אבל האמת שונה לגמרי - זו דווקא ממשלה שהייתה צריכה למנות עוד עשרות שרים חשובים באמת. הנה מספר שרים ולשכות שכולנו היינו שמחים לממן.
שר לענייני דקל וקנין: הרי לא ייתכן שהילד המתוק הזה מתנהל ללא שר שיתכלל את כל פעולותיו וברכותיו. דרוש דחוף שר שיקשר בין דקל לציבור הרחב. מצד אחד יאסוף את כל הבקשות לברכות מכל המגזרים השונים באוכלוסייה, ומצד שני ינהל את לו"ז הברכות הצפוף של דקל, שהרי הוא לבדו אינו יכול להיענות לכל הבקשות.
כמו שראינו השבוע, וקנין הפך להיות כלי בידי משפחות עבריינים כדי לטנף אחד על השני, שזה ממש לעקר את כל התוכן האומנותי של דקל. הוא בא לברך ויצא מקלל. רק שר במשרה מלאה יוכל לטפל בכל ענייני הדקל: שברכות יגיעו בזמן ושיימצאו חרוזים חדשים ל"יום גשום כבר סוף עונה, התגעגעתי כבר שנה".
שר לענייני זום: ההפקרות שמתרחשת בזום היא כבר בגדר ביזון בלתי ניתן לעיכול. כל משתמש זום עושה לו חוק משלו. אנשים עולים עם רקעים לא מחמיאים ולא הולמים. מגיעים לשיעור תנ"ך עם רקע של גשר סן פרנסיסקו. זה לא מצחיק.
יש כאלה שאינם מעבירים למיוט אף על פי שכלב נובח אצלם ללא הרף. ומה עם סטודנטים שעולים ללא מצלמה וללא מיקרופון וחושבים שזה ייחשב להם לנוכחות? העם משווע לשר זום שיפרסם את ספר ההלכות והחוקים המלא, וגם ימנה תחתיו סגן שר זום שיאכוף את החוקים בכל שכבות האוכלוסייה.
שר ההתבכיינות: לשר יהיו סמכויות בנוגע להתבכיינות בציבור של עיתונאים, אומנים ושועי הארץ: למי מותר לבכות, באיזה הקשר ועד איזה דציבל. רק השבוע אילה חסון סיפרה בקול חנוק מתחת לכל עץ רענן, שבכל פעם שהיא מפרסמת משהו בפרשת הרפז “מצייצים כל מיני צייצנים שאני לא רוצה לפתוח את זה ואמרו עליי את הדברים הכי גרועים שאמרו על עיתונאי בישראל, ואני לא רוצה יותר מדי להגיד מה, אבל יש מפיק שאיים עליי, מה זה הדבר הזה? די".
נו, בואו נגיד שחצי מדינה סובלת מעסקים קורסים וחובות מצטברים, מספר המובטלים מזנק בעקומה מעריכית, כך שלא בטוח שכמה צייצנים הם סיבה ראויה למסע הדמעות הזה. ומה עם כל מיני סלבס חזקים ועשירים ביום שדומעים ונשברים לעת ערב? שפכו את דמי, גזרו את דיני, הכפישו את שמי קרקסו את דמותי. חברים, אתם יפים ומפורסמים - תתמודדו.
שר לענייני בנימינה: מדוע בעצם ממנים שר תפוצות, שר מיעוטים ושר לענייני ירושלים? נכון, ירושלים היא העיר הגדולה במדינה, ודווקא משום שהיא גדולה היא כבר יכולה להסתדר לבד. לעומת זאת, בנימינה זקוקה לפיקוח מרכזי. הרי ידוע לכל ילד שמחליפים רכבת בבנימינה, וזה לא דבר של מה בכך. לא פעם מצאו את עצמם אזרחי ישראל כשהרכבת מהדרום איחרה וזו לצפון כבר יצאה. חייבים להושיב איזה ציפי חוטובלי או דוד ביטן כדי שישברו את הראש איך לבצע את החילופים המורכבים האלה הכי חלק שרק אפשר.
מי ייתן וימונה גם סגן שר, שיהיה אחראי על להספיק לקנות חצי מנה מהפלאפל שמול התחנה. התפוצות יכולות לחכות, הבטן שלי לא.
השר לענייני שחיתות: יש למנות שר שתפקידו לחפש שחיתויות במשרדים האחרים. שר שטינקר כזה, שבכל פעם שיש איזו ארומה לנפוטיזם, חשד לשוחד, ניסיון למרמה והפרת אמונים, או סיאוב וסרבול מיותרים - הוא ייצא באופן מסודר עם רכב השרד שלו מעוטר בצ'קלקה, וימגר את השחיתות הזאת באופן מיידי.
כמובן שצריך לוודא שגם במשרד לענייני שחיתויות עצמו לא יהיו חס ושלום שחיתויות. ולכן, תחת השר יש למנות סגן שר במעמד של שר, כדי שיבדוק אם נפל פגם או רבב בשר הממונה ובמשרד שתחתיו. וכדי לשמור על ניקיון כפיים מוחלט גם של סגן השר במעמד של שר השחיתויות - אין מנוס מלמנות גם לו שני תת־שרים, האחד בפועל והאחר בכוח. שניהם יפקחו על משרד סגן השר, שמונה כדי לפקח על השר לענייני שחיתויות, שיאתר כל רמז לשחיתות וסיאוב - אם יתגלו כאלה, חלילה, במשרדי הממשלה.