"עגבניות השרי שלך צריכות יותר מים. תראי, העלים עצובים", הוא אמר, ניגש אל המשפך הירוק שרכשתי כמה ימים לפני כן, עזב את המרפסת ונכנס אל הבית למלא בו מים. הבטתי בו מאחור. פעם אמרתי לגור שזה החבר הכי חתיך שלנו. גבוה, עם חיוך לבן שיניים, עיניים פלרטטניות ומכונית ספורט אדומה שגם כשהתגרש ואיבד הכל, סירב לוותר עליה.

פעם, כשרק הכרנו, יצאנו אני, גור בעלי (שהיה אז בן זוגי הטרי) החבר הזה וגרושתו (שהייתה אז אשתו) לאיזה בר בשרים ברחובות. טרם הפגישה, טלפן ואמר לי ולגור שהיא מבקשת שנשב במקומות שקטים ושהיא מקווה שהווליום של המוזיקה לא גבוה מדי כי אז תצטרך לקום וללכת. 

“כמובן", אמרתי, “אתקשר לוודא ששמרו לנו מקומות צדדיים". התקשרתי, ניצלתי קצת את “זו מרסל מוסרי מ'מעריב'", ואכן שמרו וקיבלתי מקומות צדדיים במרפסת המקורה. אחר כך, שעתיים לפני הפגישה, כשגור מתלבט בין הסרטים בנטפליקס ואני מודדת שמלות שהגיעו מהאינטרנט במידה קטנה ומעליבה, צלצל שוב הטלפון. “זו עוד פעם הוא, מאמי, רוצה לענות לו?", שאל גור. לקחתי את הטלפון ועניתי. “מרסל", הוא לחש והד נשמע סביבו. 

“היי! השגתי לנו אחלה מקומות", התלהבתי.

“זה בסדר שנהיה שם שעתיים? מקסימום נעזוב קצת קודם, היא פשוט אחרי יום מטורף". 

“כן, בטח, נעזוב מתי שתרצו", עניתי וכיווצתי את מצחי, מי מטלפן מראש כדי לקצוב זמן בילוי? “יופי, את עוזרת לי לצאת קצת, גור בחר מצוין", אמר החבר, ואני הסמקתי, בפרט כשמדדתי תוך כדי כך את השמלה האדומה שהגיעה, היא דווקא הייתה מונחת יפה. אני זוכרת את השעה הארוכה שהמתנו להם שם במסעדה, גור, שבטנו קרקרה, אחד הדברים היחידים שהופכים אותו לחסר מנוחה ומעט עצבני, כבר לא יכול היה להמתין והזמין מנה ראשונה ושני קוקטיילים בשבילנו.

“זה לא יפה", נזפתי בו מעט ובכל זאת, לקחתי מהפוקאצ'ה והקרפצ'יו. “זה תמיד ככה", הוא אמר, “גם לפני שהכרנו, יצאתי איתם וזה היה אותו הדבר".

“טוב, נשים", לעסתי, “לוקח לנו זמן להתארגן". 

“זה יותר מזה", ענה ולא הוסיף, השניים בדיוק הגיעו. אני זוכרת את הבושם שלו, ריח חזק וגברי כזה, הוא לבש חולצה ממותגת וצמודה וענד שעון מנצנץ. כשחיבק את גור, היא ניגשה אליי, “סוף־סוף אנחנו מתראות, נעים להכיר", אמרה. 

“נעים גם לי", השבתי ונתתי לה חיבוק מוגזם. היא, לעומתו, באה מוזנחת. כל כך מוזנחת עד שהרגשתי לא נעים בשמלתי האדומה והבוהקת. אומנם הייתה בחורה יפהפייה, באמצע שנות ה־40 לחייה, שיער שטני וחלק, אף מחודד, עיני דבש יפות וגוף שעושה הרבה ספורט, אבל לא מרחה שום איפור, החולצה שאותה לבשה הייתה חולצת בית דהויה ולרגליה ג'ינס וכפכפים.

באותו הרגע לא שפטתי את זה, אפילו רציתי להיות קצת כמוה, היום אני מבינה מה זה היה - עונש. אל תנסו להתחבט ולחשוב על האמצעי הספרותי שהשתמשתי בו, חשבו על זה כך, פשוטו כקוראו - עונש.


במשך כל הערב ניסה הבחור להצחיק אותנו וגם הצליח, יש בו משהו שמהלך עליך קסם, שמרצה אותך, שאוהב בחינם, בלי לבקש תמורה. הזמנו כולנו בשר, כשהיא לא עזבה את הטלפון שלה. “ובשבילך?", שאלה המלצרית. היא לא הביטה בה “תזמין לי מה שנראה לך", אמרה לו, והוא בתגובה קרץ למלצרית ואמר “כשתתחתני תביני".

חייכנו כולנו באי־נעימות. כשהוא הזמין וגור סיים את הקוקטייל השלישי שלו הסתכלתי עליה וחשבתי שלו הייתה חברה שלי, הייתי לוקחת אותה אל השירותים ומנסה להעיר אותה מעיוורונה המשווע, אבל לא היינו חברות ובאותו הערב ידעתי שגם לא נהיה. סיפרתי משהו מצחיק, אני כבר לא זוכרת מה, אני כן זוכרת שקטעה אותי באמצע, פנתה אליו ושאלה, “מצאה חן בעיניך המלצרית?". 

“הנה היא מתחילה", הוא ניסה להקליל ובפעם הראשונה באותו הערב שלח את ידיו וחיבק אותה. “לא רק המלצרית, גם הברמנית והמנקה של השירותים". צחקנו. “גם אני קנאית לפעמים", מלמלתי וויתרתי על הדבר המצחיק שסיפרתי, היא שתקה, כשהמשכנו לדבר, ראיתי אותה מפנה את ראשה ומסתכלת על הבר, היו שם רק ברמנים, למזלו ולמזל כולנו.

כשהגיעה אליו ואל גור פלטת הבשרים הזוגית שהזמינו, אליי הצלעות הקטנות ואליה סלט קיסר גדול, לקחה מפית ובתנועה לא מרוצה פרשה על ירכיו. “אני מכבסת את זה אחר כך", הסתכלה עליי וחייכה. “כן, אני יכולה להבין אותך", עניתי ולבי פעם בחוזקה, לא ידעתי למה. בהן צדקי, היא הביטה על כל ביס שלו, כשניסה לקחת חתיכה מהפוקאצ'ה, חטפה לו אותה מהיד ואמרה “תראה כמה בשרים יש לך, תסיים קודם עם החלבון", והוא נכנע לה וקיבל זאת.

בסלט הקיסר לא נגעה, פעמיים החזירה אותו למלצרית, עד שהחליטה שהרוטב לא טרי וויתרה על המנה. כמו גחמה טיפשית של ילדה, לא נגעה גם באף תוספת. אם קודם לכן ניסיתי לדובב אותה, לשאול אותה שאלות, להקשיב לה כשהיא מתחילה לדבר עד שהיא מפנה מבטה אליו ובודקת את מעשיו, הפעם חדלתי, היה זה קרב אבוד מראש.

בקוקטייל הרביעי של כולנו וטרם קינוח כבר נראתה חסרת מנוחה, לחשה משהו לבן זוגה והלכה אל השירותים. גור בדיוק התפאר באהיל החדש שבנה לי “והכל אחי, ממנורות פחם קטנות! תבוא אלינו איזה יום, אתה חייב לראות!". 

“אם מרסל מסכימה, אבוא", הוא הביט בי.

“מסכימה? אל תדפוק בדלת, פשוט כנס", לא הבנתי למה אני צריכה להסכים ועוד יותר מזה, לא הבנתי למה פצעו את הבחור היפה הזה כל כך, למה הערב היפה, במקום המהודר הזה, עם הבשר הטוב והרמקולים שהשמיעו לנו את מרסדס סוסה וקאברים לשירים של לורקה, הופך בשבילו לסיוט רגע אחרי רגע. 

“היא בשירותים ואז נזוז. אתם לא כועסים, נכון? בפעם הבאה עד הבוקר".

“כן, שמעתי עליך, יא גבר מוכה", הקניט אותו בן זוגי חסר הטקט. כשנגעתי בירכיו הוסיף, “זה עלינו הפעם".

בינתיים היא חזרה מהשירותים והתלוננה על התור שם. לפני שהלכו, סימנה לי לא באלגנטיות להרים קצת את שמלתי, כי המחשוף מציץ. “בגלל זה קניתי אותה", השבתי לה, גם הפעם היא לא צחקה. בן זוגה וגור צחקו, חייכתי אל שניהם, גם אני יודעת לעשות דווקא.

***
הוא משקה את שתיל עגבניות השרי ברצינות רבה. “את רואה? כשהמים מתחילים לצאת מהאדנית, תפסיקי", אמר. “עגבניות צריכות הרבה מים". אני עומדת באמצע המרפסת היפה, מלאת אדניות הפרחים העונתיים וצמחי התבלין שהעסיקו אותי בתקופת הקורונה ומעבירה לידיו את המושכות ברצון, גומעת ממילותיו כל מה שירצה לתת לי, והוא רוצה. 

גור פתח לנו יין כשהשמש החלה לשקוע והוא סיפר איך התלוננה בבית הדין הרבני שהוא מכה אותה, שנכנסה לשם עם שריטות דקות על ידה מציפורניה וביקשה מבית הדין להפנות אותה למקלט של נשים מוכות. הוא סיפר איך שכנעה את הילד להגיד שאבא היה מתעלל בו, ובבית המשפט נשבר הילד ורץ אליו כשהוא מבקש סליחה ומחבק אותו. 

הוא סיפר איך טרם פקח את עיניו וביקש פרידה, היא הריחה זאת, חסמה לו את כל כרטיסי האשראי, רוקנה את חשבון הבנק ומחקה לו את הפייסבוק והטוויטר כדי ש"לא תמצא לך מהר זונה אחרת". 

הוא סיפר איך יום לפני חתונתו הזהיר אותו אביו ואיך ידע שעליו לעצור ולברוח אבל הדומיננטיות שלה והפחד שהחדירה בו, שבחוץ אין שום דבר שמשתווה לזוגיות שלהם, גרמו לו להיכנס תחת החופה. הוא סיפר ולבי נחמץ. “אלך להזמין לנו אוכל". נכנסתי אל הבית, התקשרתי למסעדת הבשרים ההיא ברחובות. “אתם עושים משלוחים לראשל"צ?", שאלתי. 

“כן", ענו לי, “אבל זה עולה מעט יותר".

“הכל בסדר", אמרתי והזמנתי לשניים שישבו במרפסת את אותה פלטת בשרים והמון המון פוקאצ'ות, רציתי שיאכל פחמימות בשביל כל השנים שבהן לא אכל ואם יישאר לו חשק, ייגע גם בחלבון. לעצמי אגב הזמנתי סלט קיסר, כי עוד ארוחת קורונה כזו ועל שמלות אדומות עם מחשוף אוכל לכתוב רק בסיפוריי. 

הבטתי בשניים מעבר לשמשת המרפסת, ידעתי שעל אף מכונית הספורט, הוא גר ביחידת דיור קטנה, משלם דמי מזונות גבוהים ומתקיים בדוחק. הוא וגור בדיוק צחקו ממשהו והרפיתי ממחשבותיי העצובות. איכשהו ברגע ההוא ידעתי שכמו העגבניות שמאחוריו, גם שמחתו תזדקק להרבה מים, אבל כשתבוא תהיה מתוקה וחפה מכל פחד.

“האוכל בדרך, מי מוזג לי עוד יין?", שאלתי וישבתי בין שני הבחורים הנאים.

ראיתי על פניו שברגע ההוא היה מאושר כל כך, ואיך לא? אף סוהרת יפה, בתנועה רחבה, לא נעלה לו שום שער.