בלדה לשוטר

בלדה לשוטר
התשוקה של מרים לנאדר לא ידעה גבול וסוף, אבל החיים היו עצובים וקשים מכדי שהחלום יצליח להתגשם. לפחות בתוך הלב שלה אף אחד לא היה יכול לקבוע בשבילה, והכל היה שלה

איך התביישה מרים להסתכל לג'קי בעלה בעיניים. הלא כבר שנים שהוא לא מרים עליה קול והיא לא צורחת ושוברת כוס בבית. כשהיו צעירים זה היה אחרת, כל מריבה שלהם, גם הכי קטנה, הייתה מחרישה את אוזני השכונה כולה, עד שלא בא נאדר, השוטר הערבי שאוהב את ישראל (זכר צדיק לברכה), דפק על הדלת, נכנס, אסף את זכוכיות כוסות הנדוניה ונזף בשניהם שבאמא שלו נמאס לו כבר לבוא, וחבל שהוא לא שם אזיקים על הידיים של שניהם, ומסכנים הילדים שלהם, מה הם צריכים לסבול?

וג'קי תמיד ביקש את סליחתו והתחנן שלא יעצור אותו ולא יקנוס אותו ב־50 לירות על רעש באמצע הלילה, כי גם ככה החודש הוא על הקצה, ומרים תמיד הכינה לשניהם תה עם שיבה ושלוש עוגיות ריבה בצד ונכנסה אל החדר להרדים את הילדים בקולה הערב, ש־20 שנה קודם לכן הרדים את כל יושבי מעברת ברנדייס ליד חדרה (היו שאמרו שהיא הפרח היחיד שיצא מהמעברות וקולה יפרנס אותה ואת משפחתה עוד שנים רבות). הילדים היו נרדמים מהר בידיה. ירמי, הקטן, אהב אותה במיוחד, היא שרה לו ולאסתר, אחותו הגדולה, את שיר הערש הישראלי שלמדה עוד בנכר מפי המדריכים הציונים:

“היש כעוללי?
היש כגוזלי?
הלוואי וכאור פניו
יאיר כן מזלי!".

בזמן הזה ג'קי סיפר לנאדר השוטר על תחלואי היומיום והעבודה במפעל השימורים. “לא חבל על הידיים האלו?", שאל, “למה אתה יכול להחזיק נשק ואני צריך לרתך קופסאות שימורים? למה?". נאדר שתה מן השיבה וחייך לג'קי, מביט על תנועות שפתיו אך אוזניו קשובות ודרוכות לקול השירה הבוקע מחדר הילדים. מרים כיסתה את ירמי ונשקה למצחו. “אלוהים יביא לך את החלומות הכי טובים", בירכה את בן זקוניה.
“אמא, אני עוד לא נרדמתי", התיישבה אסתי הבכורה במיטתה. אם בבקרים הייתה מסייעת לאמה בהכנת ירמי לבית הספר ובערבים בניקיון ובבישול הבית, הלילות הם הזמן היחיד שבהם העולם הרשה לה קצת להיות ילדה.

“תשכבי, אור גדול של אמא, אני אשיר לך". מרים התיישבה על מיטתה החורקת של אסתי, שלפה תחת ישבנה ספר רומנטי שאסרה על אסתי לקרוא, אבל קרצה לה ולחשה, “שאבא שלך לא יראה את זה". היא כיסתה את אסתי והמשיכה לשיר לה את מילותיו של ביאליק, כך חשבה לפחות שקוראים לו.

“הביטו וראו נא חן שפתיו,
חוכמתו הרבה
בצפצפו ‘אמא'
ובמלמלו ‘אבא'"...
גם אסתר עצמה את עיניה והלכה אל מחוזות השינה.

מרים קמה בשקט מן המיטה, עדיין רועדת מעט מהמריבה האחרונה ונעמדה על יד הדלת. כמעט שהניחה את ידיה על הידית, עד ששמעה את ג'קי מבכה על חייו ועל דלותו, ואת נאדר שותק. חיכתה עוד רגע, ג'קי המשיך לקלל את הממשלה, את הגזענות, את המדינה שלא רוצה להיגמל מטיטוליה, ונאדר שותק.

מרים אהבה שנאדר הגיע אליהם הביתה. מלבד קומתו הזקופה, עורו השחום וגבותיו הגדולות שעל אף שחברו זו לזו לא הסתירו את עיניו התכולות, היה בו משהו מרגיע. זה לא היה הנשק, לא המדים ולא התשבחות שנתנו לו גם הפושעים, הזונות וחבריו ליחידה. היו ימים שלמים שבהם ישבה, קרצפה בפיילה ובקרש את מדי העבודה המוכתמים של ג'קי וניסתה למצוא לעצמה תירוצים, איך תזמין את נאדר הביתה, לא חס וחלילה בשביל דברים שלא ראויים לאישה נשואה, רק בשביל שיטעם ממטעמיה, שתוכל לצחוק מבדיחותיו בשפה הערבית, שאותה דיברה עד שאסרו עליה המדריכים ואמרו “בארץ ישראל רק עברית", ותיתן לו את מה שהוא הכי רוצה, את קולה.

“אני צריך ללכת, יא ג'קי. תשמור על אשתך, שמעת אותי?", איים נאדר. מרים חייכה. ג'קי מעולם לא הזיק לה, אבל גם לא ידע איך לשמור עליה. כששמעה את כיסאות העץ זזים, הבינה שתכף הבית ישוב לריקנותו הכפויה. מיד סובבה את גבה אל הדלת, נשענה עליה, הביטה בילדיה הישנים ואמרה: “נו באמת, חשבתי שכבר נרדמתם, טוב! עוד פעם אחת וזהו".

הכיסאות הפסיקו לזוז, מרים חייכה מעט והמשיכה לשיר, כמו אז, כששרה לילדי המעברות שהתעקשו לישון רק באוהלה של הנערה היפה, כי סיפרה להם סיפורים צבעוניים ומצחיקים ושרה להם עד שלא שמעו את הברקים וקולות הברד על יריעות האוהל.

“היש כעוללי?
היש כאפרוחי?
אשריי שבני הוא
ואמו אנוכי"

מרים עצמה את עיניה ושרה. באוזניה שמעה את צעדי מגפיו של נאדר קרבים אל החדר, בדרך לצאת מביתם הקטן בשיכון העייף. כשקרבו ממש הצעדים ונעצרו על יד הדלת, לקחה נשימה וידעה שג'קי לא יאהב מה שתעשה עכשיו, אבל אם לא תעשה זאת, יבואו ימים שבהם ייחצה הגבול ויהיה רע יותר, כי סקרנותה ותשוקתה חזקות מכדי לגווע. וכך, כשהיא מתגעגעת עד כאב לארץ המדברית שריחותיה, שפעה, שפתה המתגלגלת וטעמיה הנדירים ללשונה מעוררים בה בדיוק את אותו הבלגן בבטן שנאדר מעורר, שרה לו בשפת אמו ובשפת געגועיו את שיר הערש, שגם שנתו, לצד אשתו, שעליה הוא אף פעם לא מדבר, תהיה טובה ואולי יביא לו האלוהים חלומות טובים, עליה.

“הל פיה כוולדי
הל פיה כרזאלי
לו כווהג'י
יכון קדרי"

מרים שרה לנאדר בשפת אמו וידעה שהוא עומד מאחורי הדלת. סביר להניח שגם ג'קי עמד מאחוריו והרגיש איך חמתו גואה בו כששוב נכנסה אשתו למצב הגעגוע והעצב שעטף אותה בשתיקה והרחיק אותה ממנו לעוד ימים קדימה, כל כך היה עסוק בשאלה איך ירצה אותה ואיך יקרב אותה אליו אחרי המריבה השטותית הזו, עד שהחליט שבתור התחלה, ישטוף בעצמו את כוסות התה וצלוחיות העוגיות ושכח מנאדר שנשאר עומד על יד הדלת, מרותק ומאוהב.

דקות ארוכות שרה לו בערבית את אותו הבית, הוא הניח את פניו על הדלת הלבנה והמקולפת ועצם את עיניו, עוצר עצמו מלהיכנס לחדר, להיצמד אל מרים היפה, שבכל פעם שנקרא לביתה עזב הכל, הפעיל צ'קלקה ונסע רק כדי למצוא אותה חיה, בריאה ושרה, וחזר עצוב אל אשתו הטובה, שלא מבינה מה קרה לאיש השמח שיצא בבוקר מביתה.

איך התביישה מרים להסתכל לג'קי בעיניים הבוקר, זה כבר שנים שאין יותר נאדר. אחד מהג'מעה המוסלמית של יפו קרא לו “ציוני" כשעצר אותו נאדר על פריצה לבית ברחוב רבי פנחס, וירה בלב שלו שלוש יריות. אז למה דווקא עכשיו, כשהילדים כבר נשואים, ועוד מעט הנכדים כבר ידפקו בדלת עם ילדיהם, דווקא עכשיו בא לה בחלומות לילה אחר לילה?

ובחלומות הוא נכנס בערב ההוא אל החדר, ופתאום היא לא מפחדת מג'קי ולא מהילדים שחלילה יתעוררו לה ויראו איש שהוא לא אביהם. ויניח את ידו הגדולה והסדוקה על פיה ויצמיד אותה אל הארון הישן (שאל ריח היסמין הישן שהייתה מחביאה בין בגדיו היא עוד מנסה להגיע) ובחלומות הוא פורם את חולצתה, ובידיו ממשש את חזה הגדול. “תשירי עוד", הוא לוחש באוזנה והיא שרה ובוכה, שרה ובוכה.

ועם שפתיו הוא מנשק את דמעותיה ומבטיח לה שבפעם הבאה שהוא יבוא, ישלוף את אקדחו וייקח אותה מג'קי.
“ולאן נלך שנינו?", היא צוחקת בין נשיקותיו.
“אל המדבר", הוא אומר לה ופתאום מתנתק לה החלום והיא מתעוררת זקנה וכאובה.

“תקבור אותי במדבר, ג'קי", היא מבקשת כשהוא מקיץ ונוזף בשעון המעורר.
“את והדברים שאת ממלמלת מתוך שינה יקברו אותי הרבה קודם", הוא קם בעצלתיים למטבח, משאיר אותה ככה, בוהה בתקרה ומחכה לו, לנאדר, שייקח אותה כבר.