גורל ומחלקות התוכניות של הטלוויזיה זימנו לנו שתי תוכניות בפריים טיים, זו מול זו, יום אחרי יום. אבל בעוד "הישרדות" מתאימה לתקופה כמו שרשרת חסינות לצווארו המסוקס של ישראל אוגלבו, כשהיא מתארת חיים בתנאים קשים ללא אוכל, פורטת על נימי החרדה של כולנו מפני הדחה מהעבודה, גורמת לתסיסה של רגשות מפני הלא נודע ומעוררת מדנים פוליטיים ועדתיים - התוכנית המקבילה היא פיאסקו מושלם. "MKR - המטבח המנצח" היא לא סתם תוכנית כושלת, שידורה בתקופה הזאת הוא בגדר הזיה. היא לא יכולה הייתה להגיע לעולם בעיתוי גרוע יותר. יותר מזה, שידורה מדי ערב הוא כבר מדע בדיוני של ממש.
מי שעוקב אחרי החדשות בוודאי שם לב שהטרנד בשבוע האחרון היה לחזור בך. המשטרה חזרה בה ולא הגישה ערעור על שחרורו של תא"ל במיל' אמיר השכל; הראל ויזל חזר בו ולא ייקח את עזרת המיליונים של המדינה; ואפילו הנחוש באדם, ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, חזר בו וביקש שלא ידונו בהקלות המסים שביקש, מהטעם הפשוט שלא נעים בתקופה הזאת, בכל זאת, זה לא הזמן. כל ילד יודע שלפעמים ההצלחה והכישלון הם רק עניין של עיתוי.
לעומת זאת, "MKR - המטבח המנצח" (מנצח את מה?) ממשיכה להיות משודרת בגאון, כאילו מישהו באמת יכול להתרשם מ"מנת קולרבי המלא בבשרו, עם חמאת מרווה כיפית, מעובה בתפוח אדמה לסחרור סודי של טעמים", כלשונם של צמד המתחרים אושרי וירדן. וכמה מאיתנו יכולים להתחבר לבעיה של רותי ברודו, שפסטה חלמונים קשה לעשייה, "כי לפעמים זה יוצא קשה מדי ולפעמים רך מדי". ולטענתה, הכנתה לא תותיר לחיים כהן ברירה, אלא להיכנס למטבח ולעזור לצמד המתמודדים. וואללה, זה באמת הזמן לפסטת חלמונים? אפילו הפודיז מבינינו, שעד לפני ארבעה חודשים שיתפו המלצות למנות חובה במסעדות מדוברות, מנסים בימים אלה לקושש משרות ולהחליף טלפונים של מעסיקים שאולי מחפשים עובדים.
המטבח הזה אינו מנצח אף אחד. זו תקופה שכולנו מפסידים בה.
בזפזופיי האקראיים ל"MKR" אני תמיד נתקל בצילום השולחן הכבד והעמוס, כשסביבו יושבים סועדים מדושני עונג, שנראים מאזורי זמן אחרים, ומזכירים לי רוזנים מהתקופה הוויקטוריאנית שמלינים על תיבול לא מדויק של מנות, כשבחוץ מעמד הפועלים העני מנקה ארובות תמורת פרוטות כדי להביא פת לחם הביתה.
אין יריקה מדויקת יותר מזו בפרצופם של מיליון המובטלים המסתובבים בינינו. דקות אחרי שהלב נקרע למראה צעיר בן 27 שממרר בבכי בכניסה לביטוח לאומי משום שבקרוב יסתיים הסיוע בדמי האבטלה, יושבת רותי ברודו ותוהה אם המתיקות בטארט התפוחים על מצע פריך מדויקת או אולי מוגזמת. לצדה אורי ודפנה מעוניינים להקים מסעדה (שימו לב, מתוך תקציר הפרק) "בסגנון דיינר אמריקאי, שבו האוכל עשיר, מושחת, מטוגן, משמין וטעים!".
רואה הצופה ושואל את עצמו, מה זה הדבר הזה? מה עשיתי רע בחיי שכל היום אני שולח קורות חיים לכל תיבת מייל אפשרית, ולעת ערב, כשאני מדליק את הטלוויזיה, צצה מולי חבורת אנשים זחוחים שמעוניינים לפתוח מסעדה. על מה הם מדברים שם, למען השם, איזו מסעדה אפשר לפתוח עכשיו? הם חיים באותה פלנטה שאנחנו חיים עליה? חוץ מחוסר הטקט המופגן, יש הרגשה של בחילה, שגם סוג האוכל ה"מטוגן, מושחת, משמין" אינו עוזר להעביר אותה.
ורק הבהרה - לעולם לא אזלזל באסקפיזם טהור בשביל הנפש. להפך. אני מתענג על כל חלופת מהלומות בין אורטל עמר לבן־אל תבורי, ואני מכין פופקורן לשמע כל התפתחות באזהרה לפני תביעה של טיילור נגד בן זיני. אני גם עוקב בשקיקה אחרי העלילה הקלילה, המרתקת והמטופשת של "המסלול הבוער", כי בסוף היום אין כמו לראות אנשים אחרים נוחתים לתוך אמבטיית צבע המכונה לבה. ברור.
אבל "המטבח המנצח" אינו אסקפיזם. הוא חללית שאיבדה את הקשר עם כדור הארץ.
יחד עם זאת, כדאי לשים לב לכמה המלצות צפייה שוות לעת הזאת. פרויקט "במרחק 100 מטר" של הוט הוא תמצית היכולת הישראלית ליצור סרטים בכישרון רב, בדלות תקציב ובזמן קצר. "טהרן" של כאן היא סדרה ממכרת (וכן, סדרה על הגרעין האיראני ב־2020 היא בריחה ממציאות הקורונה שנכפתה עלינו), והעונה החדשה של "פאודה" עלתה בנטפליקס. אולי כדאי, דווקא בימים האלה, פחות להתרכז בהפקת תוכניות אוכל מושחתות. זה לא הזמן, זה לא נעים - גם אם זה נראה טעים.