לא משנה אילו הצהרות יעופו בהקשר לסיפוח. לא משנה מה תחליט ועדה כלשהי שתגובה בפעלול משפטי כלשהו. מדובר בהחלת ריבונות וירטואלית. כדי להבין מה יקרה בהמשך, בהתנגשות בין טריק ה"סיפוח" וקיר המציאות, צריך לחזור להחלת הריבונות של מנחם בגין ברמת הגולן, וכיצד התגלגלנו משם למלחמת לבנון הראשונה.
בתחילת דצמבר 1981 אושפז ראש הממשלה בגין בבית חולים. הוא החליק במקלחת ביתו וירכו נשברה. מצב רוחו היה עכור. לא רק בגלל השבר שהוא עניין נבזי וכואב, אלא משום ששלוש שנים קודם לכן, בספטמבר 78', הסכים לדרישות סאדאת בקמפ דיוויד לסגת לקווי 67' תמורת שלום. נסיגה היא לא עניין משמח עבור אדם שכל חייו נשבע לשלמות הארץ. ובעודו תקוע בבית החולים ידע בגין שתוך כמה חודשים, באפריל 82', ייצא החייל האחרון של צה"ל מסיני. במסמך המשותף של ישראל־מצרים־ארה"ב סוכם על נסיגה עד הסנטימטר האחרון, סעיף שיש לו משמעות ותוקף היסטוריים עד היום. על החתום: מנחם בגין.
שבועיים שכב בגין בהדסה, אני מניח שבלע משככי כאבים שאולי טשטשו את כאביו אבל לא את התייסרותו בגין מסירת חלקי ארץ ישראל. שבשבת מצבי רוחו הייתה אז סוד גלוי ומטופל. כשהגיע זמנו להשתחרר מבית החולים, בדצמבר 81', הוא זימן למיטתו בהדסה את שר הביטחון אריק שרון. זה היה מפגש בין אריה זקן ששיניו קהו לבין אריה צעיר, שרירי ורעב.
שלוש שנים קודם לכן, בספטמבר 78', לאחר שנכנע ללחצם של הנשיא קרטר, דיין וויצמן בקמפ דיוויד, הסכים בגין לנסיגה מסיני בתמורה לשלום. הבעיה שלו הייתה התנגדות מבית, בימין ובליכוד. הפתרון היה שרון. לא היו לשרון גייסות במרכז הליכוד, אבל הייתה לו הילה תקשורתית, גסות תוקפנית שמתכתבת עם חלקים גדלים והולכים בליכוד, ושאיפות מרקיעות שעיקרן לרשת את בגין. והעיקר: הוא היה ציניקן מהמקפיא. מקמפ דיוויד צלצל בגין לשר החקלאות בחוותו ושאל מה דעתו על הסכם הנסיגה מסיני. שרון הסכים לגבות את בגין, כששניהם מבינים שהמחיר הוא לשכת שר הביטחון. זה לקח כשלוש שנים ובאוגוסט 81' אישר בגין את מינויו של שרון.
לקראת הנסיגה הקרבה ובאה הוא נזקק יותר מתמיד לגיבוי האקטיבי של שרון. ב־18 בדצמבר 81', על מיטת חוליו, זימן בגין את שר הביטחון כדי להודיעו כי מחר הוא עתיד להעביר בכנסת את החלת החוק הישראלי על הגולן וכי עליו להכין את צה"ל למקרה שהערבים יגיבו באלימות. למחרת, כשהוא מתגלגל על כיסא גלגלים, הגיע בגין לכנסת והעביר את החלת החוק הישראלי בגולן בבליץ פרלמנטרי של שלוש הצבעות ובאותו יום. "מבחינה משפטית", הסביר בגין, שהיה מאמין אדוק בשלטון החוק והמשפט, "ארץ ישראל זה השטח המנדטורי (קרי גבולות 67'), ולכן הבאנו הצעת חוק מיוחדת" (בסגנון הימים האלה זה מקביל להסבר כי אומנם צריך לשלם מסים, אבל כדי לפטור את נתניהו נביא הצעת חוק מיוחדת).
ארבעה חודשים אחר כך, באפריל 82', סיפק שרון את הסחורה ופינה בסערה את חבל ימית. כולל 15 יישובים פלוס עיר פלוס שדה תעופה. הקולות (גאולה כהן על סף בכי) והמראות (בנה צחי הנגבי מנופף שרשראות נגד חיילים ושוטרים) היו קשים. מכאן ואילך, השניים האלה, בגין ושרון, היו זקוקים להזרקה כפולה של עירוי פטריוטי. שרון שלף את "אורנים קטן" שהחביא בתוכו את "אורנים גדול", ויחד החליטו השניים על מלחמת לבנון הראשונה. למלחמה היה אז גיבוי נרחב של קונצנזוס פוליטי ותקשורתי. גם כיום יש לה קונצנזוס - כמלחמת שולל וככישלון ממאיר.
קלאסיקה אזורית
40 שנה אחרי החלת החוק של בגין על רמת הגולן רצה גם נתניהו להשתעשע בחוקים "היסטוריים" משלו. כשסוריה על הקרשים עקב מלחמת האזרחים, הוא שכנע את טראמפ להציג אישור נשיאותי להחלת החוק הישראלי על רמת הגולן. בסוף מרץ 2019 בוימה אותה סצינת ראווה מוכרת כאשר טראמפ מציג בחדר הסגלגל את האישור האמריקאי לישראליותה של רמת הגולן. מעשית, ברמה עצמה כלום לא קרה מאז 67'. אותם יישובים קטנים, אותה קצרין מונשמת בכבדות ואותה תביעה סורית.
וכמו תמיד, גם סיפוח הגולן 2 הוא מיצג שווא שנשען על כידוני צה"ל. כל מי שיחזיק בפתחת קונייטרה כאשר האזור יירגע, יתבע את הרמה לסוריה ויזכה לתמיכה כל־ערבית ושל כל העולם. למה? כי מאז 1945 העולם רוצה (לא תמיד מצליח) להבטיח את גבולות כל המדינות ואת הסדר העולמי, ומה שמותר לפוטין בלתי אפשרי עבור ישראל. בינתיים אסד האב זומם להחזיר את הרמה בכוח והוא חובר לסובייטים, אסד הבן חובר לחיזבאללה ולאיראנים, הגבול הצפוני רותח תמיד. מצוין! אין עם מי ועל מה לדבר. קלאסיקה אזורית.
האמת מאחורי כל סיפוחי רמת הגולן והקטטות עם סוריה היא שרבין, שרון, ברק, פרס ונתניהו עצמו, כל אחד בתורו, הציעו לאסד האב והבן את אותה רמת הגולן תמורת שקט והסדר קבע. כל זה לא צלח. האסדים תמיד השיבו "תחזרו ל־67' ותכירו בזכויות הפלסטינים. ואנחנו גם רוצים חתיכת חוף בכנרת" (מפת הפסקת האש במלחמת השחרור אינה משקרת).
לשרון אגב לא היה אכפת שחיילים סורים ישכשכו את רגליהם בכנרת. רבין הפקיד בידי מזכיר המדינה האמריקאי "פיקדון" שבו הוא מוכן לשלום עם סוריה תמורת רמת הגולן, ונתניהו שיגר לאסד את רון לאודר עם פיקדון בערבות אמריקאית שכולל התחייבות לסגת מכל רמת הגולן.
אכן, הסיטואציה בגדה וב"ירושלים" הרבה יותר מסובכת ומכל הסיבות שנטחנו עד דק. שלא לדבר על הדירוג בסולם הקדושה: 7 ממוצע בגדה, 9 בירושלים, 10 בכותל. המצב דהיום הוא שלכל ארגון מזדמן וקבוע יש קונץ פטנט משלו ל"פתרון". אחד יספח את שטח C, השני ירחיב את אזור A ושלישי יתמרן באזור B, כאילו התשועה תגיע מהאלגוריתם של ווייז וכולם רוכנים על מפות. רובן מפות אסטרולוגיות של כוכבים ומזלות, שמזכירות יותר מכל את ציורי קורנליוס אשר, צייר הולנדי שהתמחה במבוכים סוריאליסטיים שבהם אתה הולך משום מקום ומגיע לשום מקום.
הבעיה היא שבחיים האמיתיים, בסוף כל מבוך, כשנדמה שנחלצת ואפילו "סיפחת", ממתין ערבי עיקש וסיבוב דמים נוסף. בגין, מצוקה פטריוטית, חוק הגולן ומלחמת לבנון, זוכרים? אגב, אין כמו מכבש לחץ כדי ליצור תבנית קשיחה, ומי שסייעו לפלסטינים לחשל את לאומיותם (מדינה) ועיקשותם (67') הם השכנים מהגיהינום.