למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה. אולי קצת פחות מכפי שהיה ללאה גולדברג ב־1964, עת שפרסמה את שירה היפה. אבל קשה מספיק. אולי זו הסיבה לכך שכשני־שלישים מתושביהן של 34 מדינות שנסקרו לא מכבר מסכימים עם הקביעה "לאלוהים חלק חשוב בחיי". ועוד: בחלק מהמדינות הללו יש גם רוב מוצק הסבור שרק מי שמאמין יכול להיות גם מוסרי ובעל ערכים. כך באינדונזיה, בברזיל, בטורקיה. כך בניגריה. כך בפיליפינים.
אצלנו בישראל, כמחצית מהתושבים מסכימים שהמוסר תלוי באמונה באל. שרק מי שמאמין יכול להיות מוסרי. כלומר, למי שאינו מאמין קשה - לא רק לחיות - אלא גם להיות אדם ערכי. יש רוב גדול (74%) של ערבים מוסלמים בישראל הסבורים כך, וגם מיעוט גדול למדי (44%) מקרב היהודים הסבורים כך.
מכון המחקר פיו הוציא השבוע סקירה ארוכה על מצבו הכללי של האלוהים בקרב בני האדם. ומצער שזה איננו מסוג המכונים שיכולים להשיב על השאלה הפילוסופית - שאלה שרבים כבר נאבקו בה לעייפה. במה תלוי המוסר? האם מקורו בשמיים, או בבני האדם? יש פילוסופים, כמו עמנואל קאנט, שנאבקו בשאלה הזאת. קאנט הציע את התבונה במצפן מוסרי (הוא קבע שלמעשים טובים שמקורם ברגשות של חמלה או נדיבות אין ערך מוסרי). אחרים, כמו ג'רמי בנת'ם, העדיפו גרסאות שונות של תועלתנות.
הוגים יהודים שהתחבטו באותה סוגיה הגיעו למסקנות שונות, לעתים הפוכות. ישעיהו ליבוביץ' טען שהמוסר הוא בכלל קטגוריה אתאיסטית. כלומר - קטגוריה שאין שום זיקה מתחייבת בינה לבין אמונה. המאמין עושה את דבר האל, בין שהוא מוסרי ובין שאיננו מוסרי. אפשרות אחרת היא הטענה שמה שמורה האל הוא הדבר המוסרי, בלי קשר למה שמרגיש המאמין.
אפשר להניח שרוב המשיבים על השאלון שפורסם השבוע לא הגו ארוכות בכתביהם של הפילוסופים שעסקו בסוגיה־ללא־מוצא הזאת. רובם חיים עם תחושת קבלה - או דחייה - של התניית המוסריות באמונה. הם לא יודעים מה התשובה הפילוסופית על שאלת האל והמוסר, הם יודעים מה התשובה האישית שלהם. הם יודעים מה הם מרגישים.
לא תתפלאו לגלות שמי שמאמין באלוהים נוטה לתלות את המוסר באלוהים. לא תתפלאו לגלות שמי שפחות מאמין נוטה פחות לתלות את המוסר באלוהים. על כן, בשוודיה האתאיסטית המוסר אינו נכרך באל, ובניגריה המאמינה הוא נכרך גם נכרך. בצ'כיה, שרק רבע מתושביה אומרים שלדת יש תפקיד חשוב בחייהם, המוסר לא תלוי באלוהים, אבל באינדונזיה, שבה אלוהים חזק, רק שיעור מזערי מהאוכלוסייה (2%) מקבל אפשרות של מוסר וערכים ללא אמונה.
וכמובן, ההקבלה איננה מלאה. היא אף פעם אינה מלאה. יש מי שכן מאמינים ובכל זאת סבורים שאפשר להיות מוסרי גם בלי אמונה. יש מי שלא־מאמינים, ובכל זאת סבורים שהמאמינים, באופן כללי, או בממוצע, אכן מוסריים יותר. בישראל, רוב גדול מהציבור היהודי מגדיר את עצמו כמאמין (שמונה מכל עשרה). אבל, כאמור, רק מיעוט מתוכו סבור שהמוסר מותנה באמונה. כך שלמעשה, כמחצית מהמאמינים בישראל מניחים שאפשר להיות מוסרי גם בלי אמונה.
ובכל זאת, ככלל, בנאדם רוצה לחשוב שהוא מוסרי - או יכול להיות מוסרי - ועל כן בנאדם מזהה בעצמו את הקריטריון הקובע אם אמונה הכרחית או לא לחיים של מוסר. אני מאמין - סימן שזה מה שצריך. אני לא מאמין - סימן שזה לא מה שצריך.
למאמינים לא תהיה נחת גדולה, אך גם לא הפתעה, כאשר ילמדו כי בכל העולם המשכילים יותר, המצליחים יותר, העשירים יותר - הם מי שמאמינים פחות. גם מאמינים פחות באלוהים, וגם מאמינים פחות שאלוהים הוא התנאי לחיים מוסריים. זה נכון ברמה האישית: בדרך כלל, מי שמצבו הכלכלי טוב יותר הוא גם מי שמאמין פחות. זה נכון גם ברמה הלאומית: ככל שההכנסה לנפש גבוהה יותר, כך הקישור החברתי של מוסר ואמונה רופף יותר. לכן במדינות כמו הודו ותוניסיה האמונה נקשרת למוסר, ובמדינות כמו הולנד וקנדה הרבה פחות.
אבל גם למאמינים יש יתרונות. הם פחות משכילים, אך יותר בטוחים בעצמם. כאשר בדקנו בישראל אם חילונים ודתיים חושבים שטוב יותר לחיות דווקא כמו שהם חיים, התברר שדתיים, הרבה יותר מחילונים, סבורים שחייהם טובים יותר. אולי משום כך, בכל העולם, הדתיים אומרים שהם מאושרים יותר. ודייק: זה מה שהם אומרים. מה הם מרגישים אין דרך לבדוק. מהו בכלל "אושר", וכיצד מגדיר אותו כל אחד לעצמו, גם זה קשה למדי. כך או כך, בהולנד, 38% מהדתיים "מאוד שמחים" לעומת 30% מהלא דתיים. בקוריאה הדרומית, 21% לעומת 10%. באוסטרליה, 45% לעומת 32%.
אפשר להוסיף לזה שהדתיים שותים פחות ומעשנים פחות. אפשר להוסיף לזה שהדתיים מתנדבים יותר ונותנים יותר לצדקה. תשעה מכל עשרה דתיים בישראל (זה כולל חרדים) נותנים צדקה לעניים לפחות פעם בחודש. מקרב החילונים, בערך אחד משלושה. פער גדול למדי. אלא שלפער הזה צריך להוסיף הסתייגות. בספרו החדש של יאיר בן דוד, "איך להיות טוב: מדריך מקוצר לפסיכולוגיה של המוסר", מוסבר ש"אנשים דתיים כן נדיבים יותר ועוזרים יותר", אבל עוד מוסבר שיש להם נטייה "לעזור בעיקר לקבוצת הקרובים להם". כלומר: העזרה שהם מושיטים היא עזרה שיש בה הד מובהק של "העדפה קבוצתית ואפילו גזעית, העולה בהרבה על זו שקיימת בקרב לא דתיים".
בכל מקרה, צריך להיזהר מבלבול מושגים. "דתי" זה דבר אחד - שמחובר לפרקטיקה. מי שהולך לכנסייה, מי שנמנע מנסיעה בשבת. "מאמין" זה דבר אחר. מי שאומר שהוא מאמין. בישראל, גם חלק גדול מהחילונים הם מאמינים. למעשה, כמחצית מהישראלים שמגדירים את עצמם "חילונים קצת מסורתיים" (שהם יותר משליש מכלל החילונים) אומרים שהם מאמינים בקיומו של אלוהים "באמונה שלמה". שיעור האתאיסטים המובהקים מבין היהודים בישראל לא גבוה. פחות מ־10% מכלל היהודים, פחות מרבע מהחילונים.
בחזרה למוסר: הטענה שאמונה הכרחית למי שרוצה להיות מוסרי או בעל ערכים טובים היא טענה שתעורר מחלוקת. יש בה הצבה של דירוג ערכי, שלפיה המאמינים הם אנשים טובים יותר והלא מאמינים הם אנשים טובים פחות. אולי זה לא מקרי שדווקא מדינות שיש בהן פחות הקפדה על נקיות השלטון, פחות הקפדה על משפט צדק, פחות הקפדה על זכויות אדם - הן המדינות שבהן האזרחים נתלים באמונה כמקור למוסר וערכים.
ומצד שני, עורכי המחקר הבחינו בתופעה מעניינת הנוגעת למדינות אירופה. ככלל, האמונה באירופה נמצאת במגמת היחלשות, וחשיבותו של האל בחיי בני האדם הולכת ונחלשת. לפני 30 שנה שבעה מכל עשרה ספרדים אמרו שלאל תפקיד חשוב בחייהם. כיום פחות ממחצית הספרדים מרגישים כך (45%). ירידה דומה נרשמה גם באיטליה, בריטניה, צרפת ועוד כמה מדינות. היוצאות מן הכלל: חלק ממדינות הגוש הסובייטי, כמו רוסיה. במדינות אלה, כאשר כבלי הקומוניזם המדכא הוסרו, האל חזר לזירה.
כמו בישראל, גם בשאר העולם הדת תופסת מקום חשוב יותר בקרב אנשי ימין מאשר בקרב אנשי שמאל. בהתאם, גם הקישור של אמונה ומוסר אופייני לימין. האמריקאי האוונגליסטי, שמביט באתאיסט שתומך בהפלות, יתקשה להבין כיצד אפשר להגדיר את עמדתו כמוסרית. ובאמת, באמריקה המקוטבת כיום פוליטית יותר מאשר ברוב ההיסטוריה שלה, פער העמדות גדול (39%) וניכר: רוב הימין (63%) סבור שהמוסר כרוך באל. רק מיעוט בשמאל (24%) סבור כך. גם בפולין ניכר פער גדול ימין־שמאל בשאלת האל והמוסר, וכך גם ביוון, הונגריה, ספרד. בישראל הפער קטן יותר (19%), דומה לזה שבגרמניה (20%) או בברזיל ואוסטרליה (18%).
רק במדינה אחת שנבדקה השמאל רואה קשר בין האמונה למוסר יותר מהימין: סלובקיה. כמחצית מאוכלוסיית סלובקיה אומרת שלדת תפקיד משמעותי בחייה, מה שעושה אותה מדינה דתית למדי, יחסית לאירופה, אבל רחוקה מלהיות הכי דתית באירופה. הראשונה היא יוון, אחריה פולין, אחריה איטליה.
מסקנות? הפילוסופים ימשיכו להתכתש. בני האדם יבחרו אם להאמין. על פי רוב המדדים בעולם, הם כנראה יבחרו בזה פחות ופחות. כמובן, אולי עוד יהיה מהפך, והאמונה תנצח. אם כך יהיה, המוסר ישוב וישאב את כוחו מהשמיים, לפחות בעיני המאמינים. מי שלא נושא עיניו לשמיים, ייחשב בעיני אלה לפחות מוסרי, וכמובן, יהיו לזה השלכות. כפי שהיו בעבר. אבל אם לא יהיה מהפך - ואם האמונה תמשיך לדעוך כפי שהיא דועכת ברוב העולם, גם אם לא בקצב אחיד - יידרשו למוסר מקורות אחרים. חלק מהפילוסופים אולי עוד מחפשים אותם. אבל נדמה שבלא מעט מקומות, נאמר, שוודיה, כנראה כבר מצאו.
סטיית תקן
השבוע - שעשוע. נוח סלפקוב, חברי למכון למדיניות העם היהודי, שם לב שיש בידינו מידע שמעולם לא עשינו בו שימוש. אלפי גולשים כבר מילאו את הסקר של פרופ' קמיל פוקס על יהדות ישראלית באתר האינטרנט של המכון. ומכיוון שהם מילאו את הסקר אונליין, רבים מהם באמצעות הטלפון החכם, יש בידינו מידע על הטלפון שהשתמשו בו. ובמילים אחרות, יש לנו אפשרות לבדוק מה הקשר בין סוג הטלפון שיהודים בישראל משתמשים בו לבין מקומם על מפת היהדות הישראלית (אם אתם עוד לא מכירים את מפת היהדות הישראלית, 1. תתביישו 2. זו מפה עם שני צירים, לאומיות ומסורת. שני הצירים ביחד מספקים תמונה מעניינת של כלל החברה היהודית בישראל. עוד פרטים בספר "#יהדותישראלית" שכתבתי עם פרופ' פוקס, או באתר "מעריב", בטורים קודמים שלי).
ובכן, מה הקשר? בגרף המצורף מוצגים הנתונים לבעלי סמסונג (כ־1,600 משיבים). הנתונים מלמדים שברוב המקרים, ככל שהטלפון מדגם יקר יותר, כך המשיב נוטה להיות פחות מסורתי (אבל לאומי בערך באותה מידה, בממוצע כמובן). ועוד רואים בגרף שכל בעלי הסמסונג נוטים להיות קצת יותר לאומיים מהממוצע. בעלי אייפון של אפל (שאינם על הגרף) הם פחות מסורתיים ופחות לאומיים מבעלי הסמסונג (ומהממוצע). איפה אתם על המפה? אם תרצו לדעת, סרקו את הקוד ותגלו.
השבוע עשינו שימוש במחקר של מכון פיו, ובנתוני גאלופ והמכון למדיניות העם היהודי. ציטטנו מתוך "איך להיות טוב", מאת יאיר בן דוד (גילוי נאות: הספר יצא בהוצאת כנרת־זמורה־דביר, שבה עובד המחבר)