לפני כשנה, אחרי שהקדשתי את אחד הטורים לסוגיה הלהט"בית, פנו אליי כמה חבר'ה מ"חברותא", גברים בני החברה הדתית מקהילת הלהט"ב, והזמינו אותי למפגש. חלק מהם נפגעו מכמה דברים שכתבתי, לאחרים היה חשוב להיפגש ולהשמיע את מה שעל לבם.
ישבנו שלוש וחצי שעות. זו הייתה שיחה חשובה ומרתקת. החידוש הגדול בה, מבחינתי לפחות, היה בשיח המורכב שאליו נחשפתי לראשונה. אני לא יודע אם המורכבות הזו מקורה בכך שמדובר בחבורה שהיא בהווייתה דתית, או אולי בכך שמדובר בחבורה שהיא בהווייתה "ירושלמית", אבל זה לא באמת חשוב. בין אם כך ובין אם כך, אחרי שנים של האזנה לדיבור חד־ממדי וחד־גוני מצדם של דוברי הקהילה, על שלל ארגוניה, סביב כל עניין ולגבי כל סוגיה שעולה בתקשורת - בתוך הקבוצה הזו שמעתי פה ושם גם משהו אחר.
שמעתי גם התלבטויות, שמעתי גם אי־הסכמות, שמעתי גם דיון ער בשאלת חופש הביטוי, ככל שהיא נוגעת במי שמבקשים להתווכח עם הקהילה, לאתגר אותה, ולפעמים, כמו בכמה קמפיינים בשנים האחרונות, גם לפגוע בחבריה. זה מצד אחד. מן הצד השני, שמעתי בין השאר הערות וטענות על חוסר רגישות שלי, באופן שבו התנסחתי בכמה מן המקרים, וחלק מהביקורת הזו הפנמתי ולקחתי לתשומת לבי.
קצת לפני הסוף - אחרי ערב ארוך שבו נעה השיחה מהם אליי - שאל אותי המארח אם יש דבר מה שאני הייתי רוצה לשאול אותם. "כן", השבתי. "ברבע השעה הראשונה ערכנו סבב היכרות, שבו כל אחד סיפר על עצמו. ספרתי ארבעה מכם שהזכירו, בחצי מילה, שעברו טיפולי המרה כאלה או אחרים". "ספרו לי עליהם", ביקשתי. והם סיפרו. בכל המקרים דובר, כך לפחות אני זוכר, בטיפולים פסיכולוגיים מסוגים שונים. לכל הארבעה היו רק דברים רעים להגיד עליהם.
אני - גם אחרי ששמעתי את הדברים, שעוררו הרבה אמפתיה וכאב - חשבתי שצריך להמשיך לאפשר לאנשים את החופש לבחור. שחברה שרואה מישהו שלא טוב לו עם נטייתו המינית, ואוסרת עליו לנסות לשנות את מה שהוא מרגיש שהוא רוצה לשנות, וכופה עליו להישאר במקום שבו הוא לא רוצה להישאר - היא חברה חסרת חמלה.
בשבועות האחרונים, אחרי שעברה בקריאה טרומית הצעת החוק של ח"כ ניצן הורוביץ בעניין טיפולי ההמרה (לא חשובים פרטיה, חשוב המסר שבה), שוחחתי עם שניים שעברו טיפולים כאלה. שניהם גדלו בחברה הדתית. שניהם נמשכו אל בני מינם. שניהם הרגישו רע מאוד עם זה. שניהם רצו לעצמם חיים אחרים. שניהם נישאו לנשים, והביאו לעולם ילדים. שניהם מספרים שהטיפולים שעברו הצילו את חייהם, והפכו אותם לאנשים מאושרים. שניהם כועסים על החד־צדדיות של השיח, ובעיקר על הרצון לשלול ממי שמעוניין בכך את הזכות לטפל בעצמו ולנסות לשנות את חייו.
"השיח המרכזי מבהיר לאדם כמוני שאם הוא נמשך לגברים, הצעד הנכון מבחינתו הוא להשלים עם זה, לצאת מהארון, ולחיות כך את חייו. זו כפייה", חידד לי אחד מהם. "לי היה חלום אחר. אני רציתי להינשא לאשה ולהביא ילדים לעולם, ואני לא מבין איך מישהו יכול לעמוד בדרכי ולהגיד לי 'לא'".
אין לטור הזה שום יומרה לקבוע מה טוב ומה לא. יש לו מטרה אחת - לאפשר לכל אחד את החופש להחליט מה טוב לו. לאפשר למי שמבקש לספר סיפור "אחר" מהסיפור היחיד שמסופר בפרהסיה שלנו - לעשות את זה. קהילה שמניפה את דגל הדרישה לסובלנות, לא יכולה לגלות חוסר סובלנות למי שמבקש לעזוב אותה. ובנקודה הזו, חייבים להודות, הדבר דורש בירור. שהרי כל עוד קהילת הלהט"ב דורשת את זכויותיה, זה עניין ברור ומובן. אפשר להתווכח על כל פרט ועל כל תביעה, אבל עצם הדרישה ועצם התביעה מובנות לגמרי. ואחרי שאמרנו את זה, צריך לתהות מאיפה באה המלחמה על כל קול. למה אכפת לכם שמישהו מבקש לצאת מכם החוצה?
אנחנו מכירים את המלחמה של היהדות נגד ההתבוללות. אנחנו, היהודים, חשים כאב על כל אחד מהפרטים בקבוצה שבוחר לנטוש אותה. אבל נטייה מינית איננה דת. היא לפחות לא אמורה להיות כזו. אז מאיפה מגיע החשש הגדול מפני מי שמבקש לחיות אחרת? למה הבהלה הגדולה מכל מי שמספר שהוא עבר טיפול ושינה כיוון, וטוב לו? למה זה בכלל נוגע לכם?
אני לא יודע כמה אחוזי הצלחה יש לטיפולים הפסיכולוגיים הללו, ולטעמי זה בכלל לא חשוב. מה שחשוב זה שאנשים מבוגרים יכולים לבחור לעצמם את הדרך הנכונה, בעיניהם, לשפר את מצבם בחיים. אם גבר חי עם גבר אחר בשל נטייתו המינית וטוב לו - אני שמח בשמחתו. מנגד, לעולם לא אבין את מי שלא שמחים בשמחתו של גבר שנמשך לגבר אחר, שחש עם זה רע, שביקש להשתנות, שהצליח, שנישא לאשה, ושעכשיו טוב לו?
"המשיכה לגברים נעלמה"
פ', מחנך בישיבה תיכונית, שגדל בהתנחלות קטנה, נשוי כבר למעלה מעשור ואב לשישה ילדים. את המשיכה שלו לבנים גילה קצת אחרי גיל 10. "היה שלב שבו התחלתי להבין שהדיבורים של החברים שלי והמחשבות שלי לא נמצאים באותו עולם. בגיל 15 זה הגיע לשיא. חיפשתי באובססיביות אחרי תכנים ברשת. הסתכלתי על גברים בים ובמקווה, וחיפשתי במחשב של הישיבה את התמונות של החבר'ה שהצטלמו בלי חולצה באיזה טיול של הכיתה. אף אחד בסביבה שלי לא ידע כלום. פעם ההורים שלי קיבלו חשבון מאיזה אתר פורנוגרפי, והם פיטרו את העוזרת. הם היו משוכנעים שזו היא.
"היה לי ברור שאם החברים שלי יידעו מה אני חושב עליהם, הם לא יהיו חברים שלי. חייתי בסבל נוראי. בשבר גדול. מצד אחד, הייתי דוס בעיני עצמי. מצד שני, עשיתי מעשים שרחוקים מאוד מזה. מצאתי את עצמי מתמודד עם ניסיונות קשים. בגיל 18 התנדבתי לסייע לילדים עם פיגור, ובין השאר הייתי צריך לקלח אותם. זו הייתה התמודדות נוראית. כל הזמן עברו לי מחשבות בראש.
"כשסיימתי את התיכון ועברתי לישיבה גבוהה, הבנתי שאני צריך לעשות עם עצמי משהו. עד אז לא שיתפתי אף אחד. זה היה סיוט. חייתי חיים כפולים. פער עצום בין פנים וחוץ. הייתי אז בקשר טוב עם בנות, והיה לי נעים לשוחח איתן, אבל זה היה בעיקר כי הקשר איתן היה נקי. בלי המתח שהיה מתלווה לשיח כזה עם הבנים. בתוך הראש הייתה לי כל השנים אמונה פנימית שיש טיפולים שיוציאו אותי מזה. קראתי כל מיני דברים בנושא, ושכנעתי את עצמי שמתישהו אטפל בעצמי ואמצא את הדרך להתחתן. רציתי מאוד להתחתן".
בגיל 19 שיתף פ' לראשונה מישהו בסוד שלו. את הרב. "בהתחלה הוא לא באמת ידע מה לעשות עם זה, אבל ידעתי שברגע ששיתפתי אותו ופרצתי את השתיקה, יהיה לי יותר קל לפנות גם הלאה, למי שצריך, ולקבל ייעוץ". פ' פנה למספר טלפון של גוף שעליו קרא שיודע לסייע לצעירים כמוהו, והופנה לטיפול.
שנתיים נמשך הטיפול הזה, אצל איש מקצוע. שיחות על הגוף, ועל דימוי הגוף, ועל המשפחה, ועל מקומה אצלו, ועל מקומו בתוכה, ובסוף גם על נשים ועל הקשר איתן. "לא תמונות, לא מכות חשמל, לא היפנוזה, ולא שאר הדברים האיומים שאני קורא עליהם בכל מיני מקומות", הוא מבהיר. "הטיפול עזר לי לחזק את הדימוי העצמי שלי. עד אליו הרגשתי מאוד חלש ומסכן ועלוב. לא אהבתי את עצמי. לא אהבתי את הגוף שלי. מאז שהייתי ילד, הרגשתי שבמשפחה אני שייך לקבוצה הנשית. הטיפול, אצלי לפחות, נגע בשורש. הוא זיהה את תהליך המשיכה ואת המקור שלה.
"לאט לאט למדתי לשלוט בסיטואציה. זה לא העלים את המשיכה, אבל זה החליש אותה מאוד. הגעתי למצב שבו גם אם יש משיכה, אני שולט בה לפני שמגיעות הפנטזיות. לאט לאט גם הפסיקה הדחיה כלפי נשים שהייתה קודם. יצאתי מהטיפול הזה עם כלים. עוד קודם לכן, במהלך הטיפול, כבר התחלתי לחשוב שאולי אשאר ככה. זה היה בשלב הייאוש. ניסיתי להגיד לעצמי שאני מרים ידיים, ואחיה כך את חיי. לרגע לא חשבתי להתחתן עם גבר, אבל הבנתי שאולי אשאר ללא זוגיות".
בגיל 21 פ' כבר התחיל להיפגש עם בנות, כשהמטפל שלו, ברקע, מסייע. אחרי עוד סדנה שעבר, ואחרי כמה חודשי היכרות עם בחורה שבה התאהב, הבין שהגיע לצומת. שזה הזמן להכריע. "הרב שלי אמר לי בצורה ברורה: אתה לא תתחתן לפני שתספר לה. סיפרתי לה הכל. שיתפתי אותה בהכל. היא נפגשה עם המטפל שלי, גם איתי וגם בלעדיי. היא הייתה חלק מהתהליך. וככל שהקשר עם אשתי נהיה יותר טבעי, כך המשיכה לגברים נעלמה. זה היה תהליך.
"אני מבין מאיפה באה ההתנגדות הגדולה מכיוונה של הקהילה הלהט"בית לאנשים כמוני", הוא מסביר. "אם אני מספר שטיפול פסיכולוגי פתר לי את הבעיה - ומבחינתי זה ברור שהייתה בעיה - הרי אני מציג את הנטייה הזו כבעייתית, וזה מאיים עליהם, ולכן הם לא רוצים לשמוע קול כמו שלי. צריך להבין שמבחינתי, כשאתה אומר שאסור לטפל בזה, אתה קובע שזה לא חוקי לחשוב שזו בעיה. אני לא רוצה לדמיין איפה הייתי היום, אם היה חוק שהיה אוסר על מתן טיפול, כמו זה שאני עברתי. ככל הנראה הייתי היום בלי אשתי ובלי ילדיי, ובלי כל מה שגורם לי אושר בחיים.
"יש לי היום זוגיות מעולה עם אישה. טוב לי. טוב לנו. אני לא מבין איך מישהו חושב שהוא יכול לקחת את זה ממני. בהחלט יכול להיות שמה שעבד אצלי, לא יעבוד אצל אחרים. אבל מי אתם שתגידו לי מה טוב לי, ומה לא טוב לי? מי אתם שתגידו לי שעדיף לי להישאר במצב שלי, כשאני לא רוצה להישאר בו? אני לא מבין איך מותר לאנשים לעבור ניתוח לשינוי מין, מגבר לאישה או מאישה לגבר, וזה בסדר, אבל לנסות לעבור טיפול פסיכולוגי כדי להתגבר על נטייה מינית שאני לא רוצה בה, זה לא בסדר?
"אני לא מבקש שהמדינה תממן לי את הטיפולים, כמו שמממנים ניתוחים לשינוי מין. אני לא מבקש לכפות כלום על אף אחד. אני רק מבקש שלא תיקחו ממני את האפשרות לעשות מה שאני רוצה. אני מסתכל על עצמי, ועל מה שעברתי, ואני גאה. אני גאה בבחירות שלי. אני גאה בהחלטות שלי. אני גאה בהתמודדות שלי. זו תעודת עניות לקהילה הגאה, שבגאוותה דורכת על אנשים אחרים.
"בכל פעם שנשמע סיפור כמו שלי, מיד מתחילה מתקפת נגד. מתייחסים אלינו כאל שקרנים. כאל אויבים. בכל שנה, בשבוע הגאווה, מראיינים המון זוגות גאים, ואני שמח בשבילם שהם לא צריכים להתחבא, ושהם מקבלים יחס נהדר שכזה. אני רק לא מבין למה אליי היחס שונה. החלום שלי שגם אני אוכל לספר את הסיפור שלי, לילדים שלי, לתלמידים שלי, ולציבור כולו, בפנים גלויות, בלי לחשוש, והוא יתקבל בצורה מכבדת".
אין לי מושג כמה אנשים יש כמו פ'. אני חושב שאין לנו יכולת לדעת. לבד מהחשש שהביע בשורות הקודמות, יש עוד נתון שצריך להביא בחשבון. למי שעשה מאמצים כדי לצאת מהמקום שבו הוא נמשך לגברים, והצליח, והתחתן עם אישה, והביא ילדים לעולם, אין באמת אינטרס לצאת החוצה בפנים גלויות ולספר לעולם: "הייתי הומו". יש לו חיים חדשים, הם אחרים ושונים מאלה שהיו לו בעבר, והדברים ברורים עוד יותר כשמדובר במי שחיים בחברה הדתית.
התמיכה של השר אוחנה
לפני כמה שבועות פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה גדולה שסיפרה את סיפורם של כמה זוגות דתיים, שחיי הנישואים שלהם התפרקו בשבר גדול, אחרי שהתברר שלגבר היו כל חייו נטיות הומוסקסואליות.
קראתי את הכתבה ותהיתי למה היה חשוב לכתבת ללעוג בה לעיתוני המגזר הדתי, ש"מלאים בכתבות על הצלחתם המפוקפקת של טיפולי המרה, ומציגים וידויים בעילום שם של הומואים שהצליחו להתחתן ולהתגבר על הנטייה". שהרי, מה ההבדל בינך לבינם? הרי גם העיתון שלך לא באמת מתעניין בסיפורם של מי שמפריעים לאג'נדה שלו. הרי גם את לא ביקשת להביא את סיפורם של מי שעברו תהליך, והם היום שמחים בחלקם. נהפוך הוא. הגדרת את ההצלחה שלהם בחיים כ"מפוקפקת".
את תוהה מדוע אנשים מציגים בראיונות האלה, ממש כמו בטור הזה, "וידויים בעילום שם"? התשובה ברורה - בגללך ובגלל עיתונים כמו העיתון שלך, שלא מסוגלים להכיל ולכבד מישהו שעובר חוויה שונה מזו שאתם מבקשים להכתיב לו.
כמה ימים אחרי שעבר החוק בעניין טיפולי ההמרה בקריאה טרומית, ראיינתי ברדיו את השר אמיר אוחנה. כששאלתי אותו מדוע תמך בחוק, בניגוד לעמדת הקואליציה, השיב: "אני לא יכול להצביע נגד חבריי, נגד בני משפחתי, נגד הילדים שלי ונגד בן הזוג שלי".
התשובה הזו, בעיניי, מלמדת על ההצלחה של הקמפיין הלהט"בי. שהרי, ממתי טיפולי ההמרה קשורים למשפחה של השר אוחנה? מישהו דרש ממנו ומבני משפחתו לעבור טיפולים כאלה? מישהו הציע להם לעבור טיפולים כאלה? הרי אנחנו עוסקים כאן באפשרות של מי שרוצה לעבור את הטיפול. לא של מי שלא רוצה. אז איך התנגדות לחוק הזה, או הימנעות מתמיכה בו, פוגעת בקהילה הלהט"בית או במי מאנשיה?
כשהצעתי לאוחנה להשאיר את ההחלטה על הטיפול בידיו של האדם הפרטי, ולאפשר לו את הבחירה החופשית, הוא התנגד, בטענה שמדובר בטיפול מזיק. "ואם מחר תהיה פרקטיקה, שבמסגרתה רופא אומר 'על כל כאב אוזניים, אני כורת את האוזניים', אתה היית מאפשר את זה?", שאל.
זו תשובה בעייתית לטעמי. ראשית, כי מיליארד מחקרים מצאו שעישון מזיק לבריאות, ועד כמה שידיעתי משגת - אף שמספר המתים מעישון גדול קצת יותר ממספר המתים מטיפולי ההמרה, המדינה לא אסרה מעולם על אף אחד לעשן סיגריות. שנית, אם כבר בחר אוחנה את הדוגמה של כריתת אוזניים, צריך להזכיר שהמדינה מסייעת לאנשים שמבקשים לעבור ניתוח לשינוי המין שלהם. מדובר בצעד שהוא קצת פחות הפיך מהצעד של טיפול המרה פסיכולוגי. ועדיין, למרות זאת, המדינה חיה בשלום עם מי שנולד גבר והוא מבקש לעשות ניתוח כדי להפוך לאשה, אבל מתחלחלת מאדם שנולד עם נטייה מינית אחת, ומבקשת לשנות אותה לאחרת.
"הטיפול הזה שיקם אותי"
נ' גדל בקהילה ציונית דתית, למד בישיבת הסדר, והיום הוא נשוי ואב לחמישה ילדים ומתגורר בדרום הארץ. לפני כמה שבועות, אחרי שעברה הצעת החוק של ח"כ הורוביץ בקריאה הטרומית, טלפן וביקש לספר את סיפורו.
"מגיל צעיר נמשכתי לגברים ולא נמשכתי לנשים, אבל עד גיל עשרים וקצת - למרות שזה היה ברור ומובהק - הדחקתי את זה. באיזשהו שלב נפל האסימון. אמרתי לעצמי שאם זה מה שאני מרגיש, יחד עם מעשים שהייתי עושה, אז ברור במה מדובר. היה לי קשה עם זה. הסברתי לעצמי כל מיני דברים, ובעיקר חששתי מאוד מהעתיד, כי רציתי שתהיה לי אישה ורציתי מאוד להקים משפחה".
כמו במקרה של פ', גם בסיפורו של נ' אני מרשה לעצמי, מטעמים שבצניעות, לדלג על הסיפור המפורט והארוך של החוויות וההתנסויות וההתמודדויות.
נ' התייעץ עם ארגון שמבטיח לסייע לצעירים כמותו. על סדרת הטיפולים הראשונה אצל הפסיכולוג, שאליו הופנה, אין לו מילים טובות לומר. "אחרי כמה זמן ראיתי שזה לא עושה לי טוב, עזבתי אותו, והגעתי לסדנה אחרת, שמאוד עזרה לי. מסע אל הגבריות, מסע אל האני, העצמי, סביב הנושאים האלה. הגעתי לשם מתוך ייאוש. אמרתי 'אין לי מה להפסיד'. זו הייתה נקודת מפנה. גיליתי גישה חדשה לכל הנושא הזה, שהיא הרבה יותר מוארת, והרבה יותר הסתדרה עם דברים אחרים שאני מאמין בהם. זו סדנה חווייתית, שבעיקר פותחת את הנושא ומאפשרת לדבר עליו בצורה גלויה, ולהביע.
"זו הפעם הראשונה שנפגשתי עם אנשים שחווים את המצוקה שאני חווה. אתה יודע איזה שחרור זה היה בשבילי? נכנסתי לטיפול פסיכודינמי ממוקד, שעסק בחיים שלי, ובהווה שלי, ובעבר שלי, עם כל מיני דברים שקרו לי וקורים לי. התחלתי להבין מאיפה המשיכה הזו. מה אני מחפש בגברים אחרים. הגעתי לטיפול הזה עם ביטחון עצמי מרוסק. הטיפול הזה שיקם אותי, והחזיר לי את הביטחון ואת האמון בעצמי, ועזר לי לעמוד על הרגליים.
"לאט לאט המשיכה לגברים כמעט נעלמה, והמשיכה לנשים התחילה". נ' התחיל לצאת עם בנות, עד שמצא את האחת. "זה היה תהליך ארוך. סיפרתי לה הכל. היא ידעה הכל. כבר בשלב שיצאנו חשפתי את עצמי. היא ראתה שעברתי תהליך אישי, ושהגעתי מנקודה א' לנקודה ב', היא רק לא ידעה להגדיר מה זה. איך קוראים לזה. חשוב לי להבהיר שגם כשכבר הייתי איתה, והייתי מאוהב בה, וחשבתי שזה לגמרי מאחוריי, גיליתי שהמשיכה לגברים לא נעלמה לגמרי. זה משהו שקיים איפשהו, והוא רדום, אבל למדתי להתמודד איתו. להתגבר עליו. כדי להתחתן, אתה חייב לעבור תהליך ולהגיע למקום שבו המשיכה לנשים גדולה מהמשיכה לגברים".
החוק החדש, כאמור, והשיח סביב הנושא שעלה שוב הם שהביאו את נ' לרצות לדבר. "אני מאוד מתוסכל. אני לא מוכן שמישהו יפגע בזכות של אנשים כמוני לבחור את הבחירה שלנו. אף אחד לא לחץ עליי, אף אחד לא עשה בי דברים נוראים. מבחינתי, הטיפול שעברתי היה פיקוח נפש. מה שייאש אותי, והביא אותי למצבים קשים, הייתה המחשבה שלא אוכל להשתנות. רציתי להשתנות.
"יכול להיות שיש פרקטיקות טיפול לא טובות ולא נכונות, אבל כשמישהו בא ואומר לי 'אתה צריך להיות ככה, ולא אחרת', זו אמירה דרקונית. אני מכיר עוד אנשים שעברו תהליך כזה, וטוב להם במקום שבו הם נמצאים. כמוני. לפני כמה זמן הנשיא ריבלין דיבר על טיפולי המרה, ואמר שהנושא הזה צריך לרדת מסדר היום. שייפגש איתי, ועם אשתי, ועם הילדים שלנו, ויגיד לנו שצריך להוציא אותנו מסדר היום.
"כן, אני מכיר סיפורים על אנשים שהטיפול הפסיכולוגי לא עשה להם טוב. אבל אני מכיר גם אנשים שהלכו לפסיכולוג בגלל עניינים אחרים, וזה לא עשה להם טוב. אז מה? אני מרגיש שהקהילה הלהט"בית חוששת מאנשים כמוני, כי אני והסיפור שלי מערערים על הלגיטימציה שלהם. הרי הטענה שלהם היא 'אין לנו ברירה, אין לנו בחירה, זה מי שאנחנו', ולכן הם רואים בנו איום. אני לא רוצה שילחצו על אף אחד לעשות המרה, ואני גם לא רוצה שילחצו על אף אחד לצאת מהארון. יש על השולחן אופציות שונות, ושכל אדם בוגר יחליט מה טוב לו".
מילה אחת אחרונה
אם העיתונות שלנו מסוגלת להגיש לנו - בהערכה, בהכלה, לעתים כמעט בהערצה - את סיפורו של ילד בן 9(!) שההורים שלו מסייעים לו להפוך לילדה, אז ראוי שהיא תגיש לנו, לפחות באותו יחס, גם את סיפורם של מי שגדלו כבעלי נטיות הומוסקסואליות, שעברו טיפול שסייע להם לצאת מהמקום שבו חשו רע, ושהיום הם שמחים ומאושרים בחייהם החדשים.