היא הייתה צעירה שהוצנחה לאחת הרשימות הגדולות בכנסת, בת למשפחה מפורסמת – לא בהכרח בהקשרים חיוביים. אני הייתי עורכת ותיקה שסיימה את עבודתה באחת השלוחות של עיתון יומי גדול ועשתה את פעמיה הראשונים בעיתון יומי אחר. היינו בנות אותו גיל, עם אמביציות שונות לגמרי. לקראת אחד החגים נשלחתי לראיין אותה. הנפש שלה כבר הייתה משוחה במגוון משחות נגד כוויות שעשו לה עם כניסתה לתפקידה כחברת כנסת. לא משנה מה היא עשתה וכמה השתדלה, בגלל שיטת הבחירות המשונה שיכולה להגיש להתמודדות בפריימריז גם גמדי גינה, נתנו לה אפס ימי חסד. אחרי חיזור מושקע ודילוג מעל עוזרות פרלמנטריות חרוצות וחשדניות, היא התרצתה והסכימה להתראיין אצלי.
ישבנו במשך כמה שעות, דיברנו על עבודתה, על החיים בבית הנבחרים, על העובדה שקורעים אותה בלי רחמים ועל המשפחה. הייתה שיחה טובה וגלויה, ואז זה הגיע. ביום פרסום הכתבה, השכם בבוקר, צלצל הטלפון שלי. היא הייתה בחו”ל ומעבר לקו הקול שלה נשנק. היא דיברה במונחים של בגידה, של הפרת אמון, של סכין בגב. פתחתי את העיתון וחשכו עיניי. היא צדקה. הכל היה שם. כל מראיין יעיד: קל להוציא מרואיינת מטומטמת. כל מה שצריך זה להשמיט כמה מילות חיבור, לשנות את נוסח השאלה, והופ, הנה היא אהבלה עם דיפלומה. הכי קל. אבל אני ידעתי שלא ידי הייתה במעל. אני כן הייתי נאמנה לדברים שאמרה ונצמדתי אליהם. פשוט בטחתי בשורת העורכים המנוסים והאינטליגנטים, וזו הייתה טעות.
אני מזכירה שזה היה ערב חג. התפוצה של העיתון הייתה בשיאה, אבל לא כולם היו זמינים לתקן את המשובש, והיה הרבה מה. בזמן שהיא דיממה על הרצפה כהגדרתה, התרוצצתי בין אנשי העיתון והאתר כדי לתקן. בינתיים הטלפון לא הפסיק לצלצל. הכתבה עלתה לדף הראשי. הטוקבקים הגיעו בזה אחר זה, בתדירות של כל שמונה שניות, שזה זמן ההקלדה הממוצע למילה “זונה” ונגזרותיה, ולמשפטים כמו “עשית קריירה דרך המיטה”. שיהיה ברור, הדברים האלה יוחסו אליי, זו שמעולם לא פונקה על ידי אף מערכת. אתון משא.
בין לבין הגיעה שיחה מחברה טובה של המרואיינת הפגועה, שהודיעה לי שאני את הקריירה שלי סיימתי ושעכשיו אשלם על מה שעוללתי, כי אני, נכון, זונה. מפאת נאמנותי לאנשים שעבדתי איתם, לא הסרתי מעליי אחריות או ייללתי שלא אני האחראית למעשה הלינץ’. רק ניסיתי לתקן. אבל לא. היא המשיכה והמשיכה, חמושה בצבא גרילה שעשה דוקטורט בשדות סמנטיים שקשורים למקצוע העתיק בעולם. חוץ ממעליב נורא, זה היה מטריד.
הרי צבא הטוקבקיסטיות שלה יכול היה לכתוב עליי הכל. שאני מכוערת, שאני סתומה, שאני מרושעת, שאני אשת מקצוע גרועה, שאני מצחינה, אבל לא. צבאה המסור בחר, ואני מזכירה שמדובר בחיילות, לקרוא לי זונה. אני כמובן לא לבד. כולנו חשופות כל הזמן, 24/7. הכי קשה לקבל את העובדה שפעמים רבות מי שעומד מאחורי הדיון הזה, שכל כולו סובב סביב מין ומייחס לנו, הנשים, הישגים באמצעותו, הן נשים בעצמן.
בשבוע שעבר, בעת שוטטות בוקר קצרה וממוקדת בקניון, נתקלתי בשלט מהקמפיין החדש של קסטרו. הוא עצבן אותי. זו לא הפעם הראשונה שהחברה הזו מצטיינת בקמפיינים בעייתיים. ילדה קטנה עם מבט מביך ומכנסונים. צילמתי והעליתי לדף הפייסבוק שלי פוסט כועס, ששואל מי ההורים שלה ומה חשבה לעצמה חברת האופנה כשהושיבה אותה להצטלם ככה. מהר מאוד הגיעו התגובות והשיתופים. התמונה שצילמתי בחוסר כישרון בולט תפסה כנפיים ברשת. רוב המגיבים כעסו כמוני על האופן המיני לכאורה שבו צולמה ילדונת קטנה. רק אחת קראה תיגר נגד הדברים החמורים שהושמעו. הטענה שלה הייתה שהעולם מוכרח להשתנות. שלא ייתכן שאנחנו מסתכלים על ילדה בבגד קצר או ילדה שמישירה מבט, ואוטומטית חושבים מין.
זה עורר בי מחשבות. האם אכן כולנו - נשים וגברים - אימצנו את הראייה הזאת מבלי לדעת בכלל? כל כך הרבה הערות נזרקות כלפי ילדות קטנות בשם השמירה עליהן, כשלמעשה ההערות עצמן מפקיעות את הילדות מגופן שלהן. איך גם אני נפלתי במלכודת הזאת? מחקתי את הפוסט וניסיתי לעשות לעצמי פרמוט מחדש ולאמץ התבוננות אחרת. הסתכלתי על הילדה הזו, והמבט שלה נראה לי ילדותי־רוטן. המכנסונים נראו לי כמו מכנסיים שראוי ללבוש בחום הזה, והפישוק שלה נראה לי כמו סתם ישיבה מרושלת על הרצפה. זה אולי לא מה שיחולל את השינוי הגדול, אבל זו התחלה. אני רוצה לקוות שהילדה הקטנה הזו תבשר את ראשית המהפכה שתבוא לעולם ותראה את הדברים כמו שהם, מבלי לטפול עליהם ענייני מין מיותרים.
קריאה ראשונה
יוגב כרמל, תלמיד סקרן ונמרץ, מתבקש על ידי מורתו תרצה לכתוב חיבור לקראת תחרות נושאת פרסים, שבסיומה ייערך טקס מיוחד לכבוד הזוכה. תרצה מדגישה שהיא מבקשת לכתוב את החיבור במחברת ולא להקליד חלילה, כפי שהיה נהוג עד לא מזמן. לא קל ליוגב, ובזמן שהמחברת ממאנת להתמלא במילים כתובות כי הכל משתבש והחוד של העיפרון נשבר, קורה דבר אחר ביקום מקביל, והוא העולם שבחוץ. שם יש מלא התרחשויות שיוגב מפליא לתאר בחן ובהומור, ואלו מוצאות את דרכן אל קובץ מוקלד: הרפתקה עם עובדי תברואה שמחפשים אבידה יקרת ערך, משחק עם הכלב העיקש רופוס, ואפילו רעיון יצירתי לכתוב חיבור מנקודת המבט של השפיץ של העיפרון, כלומר קריצה לתרפיית גשטאלט. ספר מקסים לבני 7 ומעלה, שבו יוסי אבולעפיה, שכמובן גם אייר, משכיל להראות שבדיוק כמו אצל ג’ון לנון, “החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות”.
"מחברת חיבור", כתב, אייר ועיצב: יוסי אבולעפיה; הוצאת עם עובד; מחיר: 68 שקלים
המלצתרבות
"ספקולו", סטודיו ניפוח זכוכית בראש המצודה הצלבנית בנמל קיסריה, מציע סדנאות יצירתיות לכל המשפחה, כשרוח הים מנשבת משלושה כיוונים. זו הזדמנות נדירה להתעסק עם זכוכית נוזלית: למתוח אותה, לגזור ולמשוך, ואפילו לצאת עם פרי יצירתכם הביתה. מבנה הסדנאות, המיועדות לבנות ולבני 5 ומעלה, משתנה בהתאם למספר המשתתפים, והן מוצעות בגרסאות שונות: מהצטרפות לסדנה קבוצתית עם טעימה קטנה של ניפוח זכוכית ב־35 שקלים ועד לסדנת הפרימיום – שלוש שעות של ניפוח זכוכית כולל פינוקים מסביב (בירה וקפה לגדולים, מיץ ומאפים לילדים) במחיר של 1,200 שקלים לזוג ועוד 200 לכל מצטרף נוסף.
"ספקולו", נמל קיסריה; דמי כניסה לנמל קיסריה: 14 שקלים; לתיאומים: 053-8205475