היה מרתק לצפות בערוץ הלוויין של אבו דאבי בעת סיקור נחיתתו של המטוס הישראלי בשדה התעופה הבינלאומי של איחוד האמירויות. בבת אחת נבעט הצדה כל מה שהורגלנו אליו מידידינו הערבים. לא רק שבני השיח החדשים אינם מסתירים את היחסים עם ישראל, הם אפילו מתגאים בהם. נכון שהייתה שם גננת אמריקאית שפיקחה על הכל ואף קיבלה כבוד רב יותר מן המארחים, ועדיין, לא בכל יום באה מדינה ערבית חשובה ומצהירה כי ברצותה שלום חם עם ישראל.
דרכם של אירועים כאלה, שתמיד יש מאחוריהם התרחשות צדדית. את ההתרחשות הזאת מצאנו בשבועיים האחרונים בקהיר. בזה אחר זה עלו דוברים שונים מטעם השלטון, ושיבחו את ההתקרבות בין ירושלים לאבו דאבי. נורמליזציה בין ישראל למדינה ערבית? תפאדלו, למה לא.
מה היה קורה עד היום, לו הבחינו המצרים בהתקרבות כלשהי בין ערבי לישראלים? בין מצרי לישראלים? מיד הייתה נשלחת אליו חבורת כלבי שמירה מורעבים ונועצת בו את שיניה. החרם על נורמליזציה שאותו הגה משטר מובארק בשנותיו הראשונות הוא קמפיין מוצלח מאוד, שרוקן את השלום מתוכנו, והפך אותו לברית צבאית ודיפלומטית. הוא נוהל בהקפדה יתרה מתוך החלטה אסטרטגית למנוע את חדירתה התרבותית של ישראל לעולם הערבי. מדינות אחרות בעולם הערבי הלכו בעקבותיה. אין זה החרם הערבי על מסחר עם ישראל, שעליו הכריזה הליגה הערבית אחרי מלחמת ששת הימים. זהו החרם המצרי על מגע תרבותי עם ישראל וכל פיתוח של יחסים איתה, שאינם בדרג דיפלומטי או ביטחוני.
בגלל החרם הזה נרדפו עיתונאים שהעזו לקיים מגע עם ישראלים, ספורטאים הונחו להחרים מתחרים ישראלים בתחרויות, אקדמאים לא הורשו לבקר כאן או לארח עמיתים ישראלים, יצירות אומנות ישראליות לא הוצגו בקהיר, ספרים כמעט לא תורגמו. מי שחרג מן השורה, טופל מיד. חברותו באיגוד המקצועי שאליו היה שייך עמדה בסכנה, ונפתח נגדו מסע השחרה פומבי. כולם כאיש אחד התאגדו נגד המסכן כדי להופכו לאויב האומה.
אף שמנעה את חדירתה התרבותית של ישראל לעולם הערבי, חוללה המדיניות הזו נזק רב לשני דורות של ישראלים ומצרים והנציחה תחושת ניכור הדדית. לאורך שנים התקשו המצרים להבין מדוע הישראלי הממוצע אינו מאמץ את מדיניות השלום שלהם בערוץ הפלסטיני. הם הטיפו להתקרבות ופתרון בין ישראל לאש"ף, אבל שכחו כי בהיעדר אמון, אפילו עצות טובות מידיד מעוררות רתיעה.
כל זה נמחק לרגע בשבועיים האחרונים כבמטה קסם. לא פחות מן התמונות שעלו מאבו דאבי, היה מרתק לעקוב אחר הקולות שבאו מקהיר. מקהלת הכלבים הנושכים הפכה לחבורת פודלים חסידי שלום עולמי וחובבי ישראל. בזה אחר זה עלו דמויות המזוהות עם השלטון, והרביצו במאזינים ובצופים את התורה המחודשת. הם שיבחו את איחוד האמירויות על הצעד האמיץ שעשתה בהחלטתה לכונן נורמליזציה עם ישראל, היללו את ישראל ויכולותיה, ובאופן כללי הביעו שביעות רצון מן ההתקרבות.
הנה למשל עמרו מוסא, שר החוץ לשעבר של מצרים, ובעברו מזכ"ל הליגה הערבית. "העולם השתנה", הטיף מוסא לעיתונאי ג'קי חורי, שראיין אותו לרדיו שמס מנצרת, "המצב הבינלאומי איננו כמו שהיה, וגם המצב של הערבים והמצב באזור. לא נוכל לא לצפות לשינויים. יש מדינות הסבורות כי יש להן זכות לאמץ מדיניות מסוימת ולנוע לכיוון נורמליזציה עם ישראל. כמו איחוד האמירויות. אין שום תועלת בכך שנקלל אותן. עלינו להיות מעשיים".
עבד אלמנעם סעיד, פובליציסט מצרי ידוע, שמאמריו הם בבואה לעמדות השלטון, הילל את יורש העצר של איחוד האמירויות ותהה אם אין הוא זכאי לפרס נובל לשלום. "השייח' מוחמד בן זאיד לא רק פרץ את השער החסום לפתרון הסכסוך הערבי־ישראלי, אלא גם סלל את הדרך להתמודדות עם אוסף אתגרים המובילים לאי־יציבות במזרח התיכון", כתב סעיד, "העולם והאזור השתנו כולם, והיוזמה האמירותית הצליחה לחדור בעד השינויים הללו".
הוראה מלמעלה
על כולם עלה חבר הפרלמנט המצרי ד"ר עימאד גאד. בעוד המשלחת הישראלית שוהה על אדמת אבו דאבי, נקרא גאד להגיב על המאורע באולפן סקיי ניוז בערבית. התחנה הזו היא ערוץ הבית של משפחת השלטון באבו דאבי. אחיו של יורש העצר הוא מבעליה.
"איחוד האמירויות נהגה באומץ וקיבלה החלטה שאחרות מתקשות או פוחדות לקבל", שיבח חבר הפרלמנט המצרי. "אין פתרון צבאי למאבק עם ישראל. אנו יכולים לפתח את האזור הזה כולו לטובת הדורות הבאים, באמצעות שיתוף הפעולה עם ישראל ופתרון הבעיה הפלסטינית".
"ישראל היא מדינה בעלת יכולות־על", המשיך ד"ר גאד, "איחוד האמירויות, מצדה, מציגה מודל של פיתוח עתידי, ומסרבת להכשיל את עצמה בנאומים חלולים. כידוע, הם שלחו רכב חלל למאדים, יש להם עיר שמופעלת באנרגיה סולארית. הם מתקדמים מבחינה רפואית וטכנולוגית, ויש להם תעשיות. אני מניח ששיתוף הפעולה שלהם עם ישראל יהיה מודל לאומץ ולקבלת החלטות הנחוצות לטובת המדינה".
קשה לזכור דובר מצרי המזוהה עם השלטון שהילל את יכולותיה של ישראל בצורה כזו, וקבע כי אין פתרון צבאי נגדה. כמובן שכל זה איננו מקרי, אלא נעשה בהוראה מלמעלה. הרצל אמר להסתער, כולם מסתערים. הרצל אמר ללטף, כולם מלטפים.
אתר החדשות האמריקאי אל־מוניטור דיווח מפי גורם ביטחוני בקהיר כי התקשורת המצרית הונחתה בידי גורמי ביטחון לא לפרסם כל ידיעה או הצהרה שמטיחה ביקורת בהסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות. בקהיר יודעים כי מי שיפר את ההוראה יסתכן בסגירה. לדברי אותו מקור, מצרים עודה תומכת בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי 67', שבירתה מזרח ירושלים, אבל ההסכם בין ירושלים לאבו דאבי הוא אינטרס אזורי. הוא הזכיר כי מצרים הייתה הראשונה שנרמלה את יחסיה עם ישראל. הוא כמובן לא ציין כי זמן קצר אחרי החתימה פנתה קהיר לרוקן את ההסכם מתוכנו.
לבלוע את הצפרדע
מצרים אינה יכולה להתבטא אחרת ולעלוב באיחוד האמירויות, כי זוהי ידידתה הטובה באזור, ואולי בעולם כולו. היא שותפתה הביטחונית, אבל יותר מכך, היא תומכת מרכזית בכלכלתה. בימי השפל של המשק המצרי, בעקבות גל הטרור שאחרי הדחת מובארק, הזרים מוחמד בן זאיד מיליארדי דולרים ומנע את קריסת המשק המצרי. הייתה לו סיבה טובה. מצרים היא לוחמת מובילה בשנואי נפשו, האחים המוסלמים ובני טיפוחם.
אבל מצרים גם איננה יכולה לנטוש את החרם על ישראל, שהרי בכך תאיץ את חדירתה המואצת ממילא אל לבו של העולם הערבי. התמוטטות החרם היא סיוט עבור קהיר, ומשום כך, אין זה הגיוני שהיא תתרום במו ידיה להאצת התהליך. אלא מה, קהיר מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. בוקר אחד היא התעוררה וראתה כי מדינה ערבית החליטה לפצוח בשלום חם עם ישראל. שפשפה עיניה, וגילתה כי זוהי המאמצת הטובה ביותר שלה. החליטה לבלוע את הצפרדע ולהצטרף לחוגגים. אחרי שהעשן יתפזר, ובקור רוח, היא תקיא אותה בחזרה. ספק אם לרגע היה בכוונתה לנהוג כמו האמירויות ולחמם את היחסים עם ישראל.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]