פעם הייתה לי פסיכולוגית שאמרה שהבעיה שהרבה אנשים כועסים עליי ואוהבים אותי בו־זמנית, היא שאני חביבה עליהם, נותנת להם הרגשה שאנחנו קרובים מאוד והם יכולים לסמוך עליי, וברגע שאני קובעת איתם משהו, אם חלילה לא מסתדר לי, או שזה עניין שאני פחות יכולה להתמודד איתו באותם רגעים, אני לא מתייעצת איתם או משתפת אותם, אלא בוחרת בדרך הקלה לי ביותר - דרך ההיעלמות. הדברים נכונים כמובן לזמן עבר. מאז השתפרתי, וגם אם זה עולה לי בבריאות לפעמים, אתמודד מול האמת. אבל בימים ההם זה היה נוראי, עשרות פעמים קבעתי משהו עם מישהו ולא הגעתי, נעלמתי, לא עניתי לטלפון או פחדתי להגיד “זה לא מתאים לי כרגע", וכך הותרתי אחריי חללי חברות־פוטנציאלית והשחרתי את שמי ואת אופיי בפני אותם האנשים.
לפני כמה שבועות נערכה אזכרה במלאת שלוש שנים לפטירתה של סבתי, אהובתי, מרסל. מסיבות כאלו ואחרות, אמי החליטה לא ללכת לאותה האזכרה כי אם לציין את זכרה בבית הכנסת הקרוב לביתה. אחיותיה ואחיה לא ראו את זה בעין יפה, אבל נדמה לי כי אמי היא הפמיניסטית הראשונה שגדלה בלוד, לא ממש אכפת לה מה אומרים, ומגיל אפס היא עושה רק מה שצו לבה ומצפונה מורים לה.
אחיותיי החליטו לדבוק בהחלטתה, וגם הן הדליקו נר לזכר סבתי כל אחת בביתה ועם משפחתה. אני החלטתי שאסע, סיפרתי זאת לאמי, והיא הבינה מיד. אהבתי ועודני אוהבת עד כאב את כל אחת מסבותיי, בדיה (חמדה) ומרסל ז"ל. למעשה, עד היום, כשרע לי, כואב לי או יש אי־ודאות כזו או אחרת, הן באות אליי בחלומות, מלטפות, מכינות לי משהו לאכול ומרגיעות אותי. קראו לי נאיבית, טיפשה או ילדותית, אבל אני מאמינה שהן באמת שומרות ומגוננות עליי.
אחיה של אמי התחלקו ביניהם. בימים רגילים הם עורכים את האזכרה בבית הכנסת הגדול בלוד, מזמינים את כל מי שאהב את סבתי ועדיין נשמה באפו, ומביאים קייטרינג גדול ומפואר להגשה. הפעם, בגלל אילוצי הקורונה, הזמינו רק את המשפחה הקרובה לעלייה לבית העלמין, כמה תפילות וסעודה קטנה בבית דודתי ברמלה.
טלפנתי אל הבכורה שבהן, הפדנטית, זו שעומדת על המשמר, דואגת שכולם יהיו יחד, אחראית, מארחת בחגים וחלילה לא מעיזה ליהנות, כי היא חייבת להיות על המשמר - מניחה שגם אצלכם קיימת אחת כזו - ושאלתי אותה “אמא לא תגיע, מה להביא?".
“אין צורך", ענתה לי בלקוניות, “כבר קנינו הכל".
“נו בבקשה", התחננתי, “זה לזכר סבתא, אהיה היחידה מהמשפחה שלי, אני רוצה להביא משהו".
“עזבי, מרסל, כפרה עלייך", בירכה אותי, “ומי אמר שתגיעי? את תמיד מבריזה". האמת, דודתי אישה טובה, אולי אחת הנשים הטובות שהכרתי בחיי, אבל המשפט הזה נכנס לי כמו חץ ללב. לא אוכל לכתוב שלא קיבלתי אותו ביושר ובצדק, אבל בכל הנוגע לאזכרה של סבתא שלי, גם שדה מוקשים לא יכול לגרום לי לא להגיע.
“נשבעת שאגיע, אני כבר שנים לא מבריזה, בבקשה ממך", התחננתי.
“טוב, אז תביאי פירות טריים, שימי אותם בתוך קרח, כי עד שנגיע מבית העלמין לארוחה ייקח קצת זמן".
התרגשתי. “בטח! אביא את הפירות הכי טובים", הבטחתי לה, ורגע לפני שניתקנו ביקשה שאגיד לגור להגיע אליה אחר הצהריים, היא שוב הכינה לו את עוגת התפוזים שהוא הכי אוהב. “אלף תודות, את מושלמת", מיהרתי לנתק לא לפני ששמעתי שוב, “ובלי הברזות, מרסל".
ביום האזכרה, בשמונה בבוקר, כבר עמדתי עם עגלת הקניות שלי מחוץ לחנות הירקות. בידי אחזתי רשימה מודפסת של כל הפירות הכי טובים שיכולתי לחשוב עליהם וכותרתה “פירות לאזכרה של סבתא אהובתי". כך העמסתי על העגלה ליצ'י, תפוזים, ענבים, אבטיח ענק, אפרסקים, שזיפים, מלון, קלמנטינות, בננות ועוד פירות טרופיים שמצאתי במדף המיוחד של הירקן. כל זה עלה לי לא מעט ובכל זאת הרגשתי שבזבזתי לא מספיק. צעדתי עם העגלה הביתה, חומו של סוף אוגוסט כמעט הכניע אותי, העלייה הקשתה עליי, ובכל זאת האנרגיה הזו, שאני עושה משהו לזכר סבתי, הכניסה בי כוחות.
בעשר בבוקר, כשכל הפירות מונחים בצידנית גדולה בתוך קרח, כבר הייתי בדרך לבית העלמין של לוד. הווייז, חכם או לא, כיוון אותי דרך שכונת הרכבת. אני זוכרת שבילדותי, בנסיעות שלנו בשבת לדודיי שמתגוררים ברמלה או בלוד, אמי ואבי הזהירו אותי שכשאהיה גדולה, אף פעם לא אעז להיכנס לשכונת הרכבת. “אבל למה?", שאלתי. “כי יש שם אנשים לא טובים", אמרו ולא הוסיפו. ברבות הימים הבנתי שמתגוררים שם אנשים שהחברה שכחה מהם: נרקומנים, זונות, כאלו שלא מכירים בישראל כישראל ועוד טיפוסים משולי החברה. הידיים רעדו לי על ההגה כשהבנתי שזו השכונה שבה אני נוהגת. מתברר שגם עכשיו, 20 וקצת שנה אחרי שהזהירו אותי ממנה, כלום לא השתנה בה, כמו הברווזון המכוער שאף פעם לא מתייפה, ואיך יתייפה אם אמו מתנכרת לו כל כך?
כשהגעתי לבית העלמין, עמדה שם דודתי, היא שמחה לקראתי ואמרה: “אף אחד עוד לא הגיע, הקדמת! כל הכבוד", וכמו ילדה קטנה שרוצה להוכיח את עצמה, חיבקתי אותה, הוצאתי בקבוק מים מינרליים קר מתוך שקית והגשתי לה. “הבאתי עוד, יש באוטו", אמרתי, רוצה לכפר על שמי הרע מהברזותיי החוזרות ונשנות, וגם מכך שלרוב אירועי המשפחה אני מגיעה לבד, רוצה לכפר על כך שמשפחתי אף פעם לא הצליחה להיות חלק מהשלם הזה.
דקות אחרי כן, כולם - 20 במספר - עמדו סביב קברם של סבי וסבתי. דודתי הניחה בידו של אמיל, בן דודי, נר נשמה ואמרה: “אתה קרוי על השם של סבא, אתה תדליק בשבילו, ואת מרסל", פנתה אליי, “תדליקי בשביל סבתא". מיותר לציין שאני לא המרסל היחידה שעמדה שם, ובכל זאת נתנה לי את הכבוד. ניגשנו שנינו, אל מאחורי הקברים, פתחנו את חלון הנרות הקטן ובירכנו כל אחד בשפתו. “אשת חיל מי ימצא", עצמתי את עיניי והתחלתי לדקלם את התפילה הכל כך מוכרת לי מהקידוש של יום השישי.
“טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה, ידיה שילחה בכישור, וכפיה תמכו פלך, כפה פרשה לעני, וידיה שילחה לאביון", בירכתי בשקט והרגשתי איך אט־אט אני נחנקת מדמעות. בן דודי כבר סיים להדליק, וכולם חיכו רק לי.
“יש לי בשורות טובות, סבתא, אבוא לבשר לך כשאהיה לבד, ברכי את כולם לבריאות, לאושר ולשנה חדשה טובה ומאוחדת, בסדר?", ביקשתי ממנה ובאוזניי שמעתי אותה אומרת “מאיישליק (מסכנה שלי), אתה מזיע הרבה! לך תשתה מים ותבוא כשיהיה צל, סבתא בסדר". הדלקתי את הנר, ליטפתי את קברה, נשקתי לו והלכתי מאחורי הקהל, פרצתי בבכי חרישי, לא היה לי את מי לחבק, כי אמי לא הייתה בין הנמצאים.
כשהגענו אל ביתה של דודתי, מיוזעים ועייפים, השולחן כבר נערך בפאר ובשפע, כמו שהיא יודעת. היו שם בשרים, אוכל תוניסאי ושתייה מתוקה. הסתכלתי על המטבח, לקינוח חיכו שם עוגות גדולות וכן, גם המון פירות, יפים לא פחות מאלו שקניתי. יכולתי לסובב את גבי וללכת, אבל החלטתי שאת כאביי אשמור לדברים אחרים באמת. אחרי שישבנו, נזכרנו, צחקנו והתחבקנו, נפרדתי מכולם ונכנסתי אל האוטו. כיוונתי את הווייז שוב אל בית העלמין, הפעם לא עברנו דרך שכונת הרכבת, אולי גם הוא פחד.
כשירד הערב, הנחתי על קברו של סבי אמיל המון פירות קרים, ישבתי על קברה של סבתי, בירכתי ואכלתי מהם. בין לבין סיפרתי להם את הבשורות שהבאתי לכבוד השנה החדשה, על נישואיי ועל חיי, ואף גיליתי להם שבכל פעם שאני עוברת דרך ביתם הישן, אני מציצה לחלונם, בתקווה לראות אותם שם. נזכרנו שלושתנו בימים שבהם הייתי מפתיעה אותם אחרי הלימודים, וגם אם סבתי לא הכינה מספיק, היו נותנים לי כל אחד קצת מהמנה שלו, ושלושתנו, מרוחים ברוטב חריף אדום, היינו צופים יחד בסרטים ערביים בערוץ המצרי.
כשבא החושך וקולות המואזין נשמעו, לקחתי את הצידנית עם שלל הפירות שנשארו ונפרדתי מהם.
“ראית, סבתא?", אמרתי, “לא הברזתי לכם! אבוא שוב בקרוב".
בדרך לאוטו יכולתי לשמוע את צחוק שניהם. כשצעדתי על חולות בית העלמין, בדרך אל מכוניתי, ידעתי כי הם עומדים מאחוריי, מחובקים, היא בשמלתה הצהובה עם הנקודות השחורות, והוא בגופיית הסבא שלו, ומברכים בשבילי את ברכת הדרך.