שלושה ימים לפני שתכלה תש"ף וקללותיה, נזכה לכמה רגעים של נחת מול טקס החתימה של הסכם השלום עם האמירויות, רגעים שימתיקו במעט את סופה של השנה המרה הזאת. במקביל אלינו ובהרבה פחות הנאה, יצפו בתמונות ממדשאת הבית הלבן גם ברמאללה ובעזה, בטהרן ובדמשק, ויתהו מי תהיה אבן הדומינו הבאה שתיפול בעולם הערבי ותכיר בישראל, ואם זה יגיע בסוף גם לידידתם קטאר.
ממקום מושבו עמוק מתחת לאדמה בביירות יצפה בטקס גם חסן נסראללה וירגיש איך בדידותו הופכת עוד יותר מזהרת. רק לפני שבועיים נכנס לעשור השביעי של חייו, וכבר כל שותפיו לדרך אינם איתו: יד ימינו והמצביא שלו, עימאד מורנייה, חוסל ב־2008; שבע שנים אחר כך שלח אל מותו את הבן, ג'יהאד מורנייה; יד אלמונית קטפה לו את חסן לקיס, איש הטכנולוגיה והרכש ב־2013; הוא עצמו חיסל את שותפו לדרך מוסטפא בדר א־דין ב־2016; ובתחילת השנה איבד את הפטרון התומך - מפקד גיס אל־קודס האיראני, קאסם סולימאני. אין לו כבר עם מי להתייעץ.
איראן הקורסת תחת הסנקציות מתקשה לתמוך כלכלית בחברי הציר, והמחליף שמינתה לסולימאני - איסמעיל קאאני - חסר את היכולת ואת הרוח לבסס את ההתפשטות האיראנית כמו קודמו. בסיטואציה הזאת, טענתי כאן לפני שבועיים, מוצא עצמו נסראללה המבוגר היחיד בקרב מנהיגי הציר, והיחיד שהתעמת מול ישראל, אבל הטלתי ספק בכך שהוא גם מבוגר אחראי. באמ"ן, התברר לי, סבורים שכן.
באסופת מאמרים שתתפרסם בימים הקרובים כותבים שני חוקרים בכירים, אל"ם גיא וד"ר קרן, כי נסראללה שואף למצב עצמו כמבוגר האחראי של לבנון, הדואג לטובתה ולטובת אזרחיה, יותר משהוא דואג לעדה השיעית ולאיראן. לטענתם, השבר הכלכלי באיראן, שחתך בחצי את תקציב חיזבאללה, יחד עם המחאה הגוברת בלבנון נגד הארגון - גרמו לשינוי בתפיסותיו של נסראללה, והוא היום פרגמטי יותר ונזהר מסיכונים.
המחאה שפרצה בלבנון באוקטובר 2019, בתגובה ל"מס הוואטסאפ", משקפת לטענתם התהוות של לאומנות לבנונית חדשה, המנותקת מהשיוך העדתי. המחאה דעכה עם התפשטות הקורונה, אבל התפרצה שוב עם הפיצוץ בנמל ביירות, אירוע שמכנס לתוכו את כל המחלות של המדינה הלבנונית: 2,750 טונות של אמוניום ניטראט (שלא שייך לחיזבאללה) שהוחרמו ונשארו בנמל לצדן של 15 טונות זיקוקים, מכלי נפט וחומצה מלחית - צירוף שהפך לפצצה מושלמת.
הפצצה הזאת הכתה בלבנון כשהיא כבר לוקה ב־40% אבטלה, מכריזה על חדלות פירעון, וסובלת מאינפלציה של 112%. הנזק מהפיצוץ האדיר מוערך בעשרות מיליארדי דולרים, ואין מי שיסייע. קרן המטבע הבינלאומית הציעה סיוע, אבל התנתה אותו בביצוע שורה של רפורמות עומק במדינה הלבנונית המושחתת.
רבים מהמפגינים שיצאו שוב לרחובות היו שיעים, ולא נוצרים או סונים. החוקרים אל"ם גיא וד"ר קרן טוענים שהם משקפים שאיפה רחבה בלבנון לסדר חדש, ליצירת מדינה על־עדתית, שהמודל לחיקוי שלה הוא אירופי ולא מזרח תיכוני. נסראללה מבין שהישועה לא תבוא לו מסעודיה, שמרחיקה ידיה מלבנון, ולא מהחברה החדשה של ישראל - האמירויות. הנשיא מקרון היה היחיד שהתייצב בביירות אחרי הפיצוץ, וגם הוא ידרוש ריסון ופרגמטיות מנסראללה. סימן לכך אפשר היה לראות השבוע בשיחות על קביעת הגבול הימי בין ישראל ללבנון, שם חלה התקדמות מפתיעה, ויש סיכוי טוב שהן יסתיימו בהסכמה.
אור חדש באופק
ועם זאת, נסראללה מתעקש על זכותו להרוג חייל ישראלי כנקמה על מות לבנוני בדמשק, לבנוני שנולד בסעודיה וספק אם הכיר מישהו בחיזבאללה.
מדוע לו, לנסראללה, להסתכן בעימות עם ישראל בגלל מותו של אלמוני בדמשק, ועוד על רקע המשבר הכלכלי־חברתי־פוליטי־בריאותי בלבנון? באמ"ן מאמינים שהוא רואה איך ישראל מכה באיראנים ובאסד בסוריה, ורוצה לאותת שהוא לא יסכים לספוג בלי תגובה. להערכתי, הוא מזהה חולשה ישראלית ומאמין שאנחנו מורתעים מכדי להגיב בתקיפות. בינתיים הוא נהנה להחזיק אותנו דרוכים, עומדים "על רגל וחצי", כמו שהוא אומר.
הצפון שלנו מתנהג לכאורה כשגרה, בצדו האזרחי, אבל 50 ימים של כוננות בפיקוד הצפון מתחילים לגעת באזרחים. תושבים בצפון מתלוננים שהם לא רואים יותר חיילים וסיורים על הגבול ושתחושת הביטחון האישי שלהם נפגעה. באיחור מה הודיעה ישראל שפגיעה משמעותית בצה"ל תיענה בפגיעה בתשתיות לבנון, אבל נסראללה עדיין מעריך שאם יפגע בחייל - התגובה הישראלית תהיה מאופקת. והוא כנראה צודק: חיזבאללה יצליח לבסוף לפגוע בחייל, וישראל תגיב בצורה מוגבלת.
בצה"ל מאמינים שהתגובה על ירי הצלפים לעבר כוח במנרה - תקיפה של שתי עמדות תצפית - הפתיעה את חיזבאללה והבהירה לו שישראל מוכנה לתחזק את ההרתעה. להערכתי, התגובה אולי הפתיעה, אבל נסראללה מוכן לקחת סיכון ולאתגר אותנו.
מה שמטריד אותו יותר מכל הוא המשבר הכלכלי. עם תקציב של 600 מיליון דולר, כמחצית מהתקציב שהיה רגיל אליו, הוא מתקשה לשלם משכורות ולתמוך בנכים ובמשפחות השכולות מהמלחמה בסוריה. בעוד טקס השלום עם האמירויות יסמל עוד אור שכבה עבורו, 18 באוקטובר הוא מועד שבו יידלק אור חדש. זה היום שבו יפקע תוקף האמברגו של האו"ם על מכירת נשק לאיראן.
ארה"ב עוד מנסה לשכנע את חברות מועצת הביטחון להטיל מחדש סנקציות על איראן, מה שמכונה "סנאפבאק", אך ללא הצלחה. סין ורוסיה כבר רואות איך הן מוכרות מערכות נשק מתקדמות לאיראנים, והנשק הזה סופו שיגיע אל חיזבאללה. הנשיא טראמפ מתכוון להגיע ולדבר בעצמו בעצרת הכללית של האו"ם החודש, שתתקיים ברובה בווידיאו, אבל ספק אם זה ישנה את מאזן הכוחות - הקרב הזה נראה אבוד.
ארה"ב תמיד תוכל להטיל בעצמה עוד סנקציות על כל מי שסוחר עם איראן, אבל פקיעת האמברגו תפיח רוח במפרשי הרפובליקה האסלאמית ושאיפות הגרעין שלה. העולם כולו ימתין לתוצאות הבחירות בארה"ב לפני שיעשה מהלכים משמעותיים מול איראן. אם ייבחר לקדנציה נוספת, משוחרר משיקולי בחירה מחדש, יוכל טראמפ לכפות על איראן הסכם גרעין חדש וטוב. אם ייבחר המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן, שכבר היום מבטיח לחזור להסכם הגרעין של אובמה, נחזור כולנו אל מזרח תיכון ישן ולא טוב.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]