לא רואים בעיניים
צחוק הגורל הוא שהאפשרות להכריז על נבצרותו של בנימין נתניהו להמשיך למלא את תפקיד ראש הממשלה באה לעולם בזכות החקירות נגד אהוד אולמרט. בזמנו, כשהחלו החקירות ההן, הוגשה לבג"ץ עתירה נגד היועמ"ש דאז, מני מזוז, בדרישה שיכריז על נבצרותו של אולמרט למלא את תפקידו. העתירה נדחתה, אבל בג"ץ הניח את היסודות הפסיקתיים לאפשרות להכריז על נבצרות של ראש ממשלה מסיבות שאינן בריאותיות. נבצרות, כך נקבע, יכולה להיות גם נבצרות מהותית, ולא רק פיזית. אם למשל ראש הממשלה מנצל את עוצמתו כדי לחבל בחקירות או בהליך פלילי המתנהל נגדו. אצל אולמרט לא הגענו לשלב הזה. הוא התפטר עוד קודם. אצל נתניהו? הגענו מזמן, ולא רק לשלב הזה אלא לשלבים שאליהם אף אחד לא חלם שנגיע אי־פעם.
בעולם מושלם צריך היה כבר מזמן להכריז על נבצרותו של נתניהו. את העובדה שהאיש מנצל את מעמדו ואת עוצמותיו השלטוניות לצרכים אישיים, תוך פגיעה קשה במדינה עצמה, רואים ממאדים. החוצפה וההעזה גוברות מיום ליום, משעה לשעה. זה החל במסדר המטורלל בבית המשפט המחוזי בירושלים, עם פודיום של "מדינת ישראל" תחת סמל המנורה. השיא הזמני (שבוודאי יישבר מחר־מחרתיים) הגיע ביום רביעי, כשהנאשם נשא נאום לאומה על המאבק בקורונה ועל הכלכלה וקינח בדרישה להקים מיד ועדת חקירה לבדיקת הפרקליטות (שהגישה נגדו כתב אישום) שאותה קינח, כמובן, בצרור אינסופי של שקרים.
אין לקנא ביועמ"ש אביחי מנדלבליט אם אכן יגיע למסקנה שהגיעו מי הביוב עד נפש ויש צורך להכריז על נתניהו כנבצר. השבוע הצליח נתניהו לחפור אותנו לתחתית שבה טרם היינו כשגייס גם את הפרשה הכאובה של אום אל־חיראן כדי "להוכיח" שתופרים לו תיקים. המשימה שנראתה פעם בלתי אפשרית בעליל, הוכחה כבת קיימא לגמרי.
לא מעט אנשים מאמינים שאביחי מנדלבליט, מזכיר הממשלה של נתניהו, איש הימין החוזר בתשובה הזהיר והסנגוריאלי, יתפור תיקים לבוס שלו לשעבר. לא מעט אנשים מאמינים שרוני אלשיך, מתנחל ימני מוצהר, ציונות דתית הארד־קור, חבר לאותו מנדלבליט במזימה האפלה "להפיל ראש ממשלה מהימין". שלא לדבר על שי ניצן. תזכורת: הנה מה שנתניהו אמר לפני ישיבת הממשלה שבה מונה שי ניצן לפרקליט המדינה: "שי ניצן הוא המועמד הראוי ביותר לתפקיד. הוא חכם, ישר, משכיל בתחומו ומשכיל בכלל, והוא גם מאוזן. אני משוכנע שהוא יעשה את תפקידו על הצד הטוב ביותר ולכן אצביע בעדו". לאחר שהמינוי אושר, היה נתניהו הראשון שהתקשר לברך את ניצן. אז גם ניצן בקושרים.
במערכות שלטון החוק מסתובבים בשבועות האחרונים אנשים המומים. הם לא האמינו שנגיע עד הלום. למרות האזהרות. למרות נבואתו ההיא של נשיא המדינה מלפני כמה שנים, שלפיה נתניהו לא יהסס לשרוף את המועדון על יושביו. אז עכשיו הלהבות מיתמרות מכל עבר. השריפה בעיצומה. לא לוקחים שבויים, לא עוצרים באדום, לא רואים בעיניים. ח"כ שלמה קרעי כבר איים שלשום על היועמ"ש במילים בוטות, גלויות, בלי למצמץ. בשלב הבא תעלה הדרישה לעצור אותו. אנחנו לא רחוקים משם.
הקו האחרון
ישראל מוכת קורונה. כבשנו את המקום הראשון בעולם, ואף מדינה, גם לא בעולם השלישי, אינה מאיימת על מעמדנו. חבל שאין מונדיאל בקורונה. המרכזייה בלשכת ראש הממשלה קורסת. כולם רוצים לקבל את נוסחת ההצלחה. מה הבעיה? זה פשוט: משתדלים לא לנהל את המשבר, נכנעים למגזרים השונים, לא מעבירים אחריות למשרד הביטחון בזמן, לא ממנים פרויקטור, אחר כך ממנים פרויקטור אבל בלי סמכויות, ממררים לו את החיים, לא מאשרים את התוכנית שהציג, מתחרטים ומזגזגים ומתלבטים ומתהפכים שלוש פעמים בשעה, מקיימים אין ספור דיוני סרק בפורומים הלא נכונים, והכי חשוב: מתעסקים במקביל במשימה חשובה הרבה יותר מהמלחמה בקורונה. מלחמה ברשויות החוק והמשפט, מסע הרס מתוכנן ודורסני להריסה שיטתית של כל מי שמאיים על הדיקטטור: המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, בתי המשפט, השבוע הגיע גם תורו של השב"כ. זו נוסחת ההצלחה הבלתי ניתנת לחיקוי שלנו. הפטנט רשום ע"ש בלפור.
כרגע נראה כי רוב הסיכויים שיוטל על תושבי המדינה סגר מלא לכל תקופת החגים. הישראלים לא יודעים איפה ועם מי יחגגו את ראש השנה. חלק גדול מהם לא יודע אם יוכל לפרנס את משפחתו בשנה הבאה. המצב הכלכלי מחמיר. המשק לא מתאושש. אין תוכנית. אין תקציב. נגיד בנק ישראל אמר אתמול שישראל חייבת תקציב לשנת 2021. עכשיו. זה הדבר היחיד שירגיע את חברות דירוג האשראי. אז אמר. במקום תקציב הוגשה תוכנית כלאיים המורכבת מקופסאות, כופתאות וכמה פלסטרים. העיקר שתישמר אותה "נקודת יציאה" שתאפשר למנהיג לחמוק מהתחייבויותו לקיים רוטציה.
העתיד הכלכלי של בנינו, נכדינו ונינינו בסכנה. אלפי עסקים קטנים ובינוניים קורסים מדי חודש. בעקבותיהם יגיעו עסקים גדולים ומבוססים. סגר נוסף יעניק לכולנו דחיפה נוספת לעבר פי התהום. ובמה עסוק ראש ממשלת ישראל? בהתקפת אמוק על מוסדותיה החשובים ביותר של המדינה שבראשה הוא לכאורה עומד. לצורך זה נבנתה מכונת השמדה שטרם נראתה כמוה במקומותינו. דורסנית, יעילה וממושמעת. חייליה עוברים ומפרקים את כל המטרות שסומנו מראש, בזו אחר זו. הם לא חושבים על המדינה, הם לא חושבים על עתידה, הם לא חושבים על היום שאחרי. כל מה שהם רוצים זה להמשיך לשרת באמונה את הטירוף הנובע ממעיין ההזיה בבלפור. חבריה הם חברי כנסת, שרים, עיתונאים, פעילים וערב רב של מוסתים שמולעטים בשקרים כל יום, כל היום, ומפיצים אותם הלאה. עד לא מזמן האמנתי שמוסדות המדינה יוכלו להתמודד עם האירוע הבלתי נתפס הזה. היום אני כבר לא בטוח.
צריך להקים חזית להצלת המדינה. כל מי שמאמין שהמדינה, מוסדותיה, יציבותה וסדריה חשובים יותר מאינטרסים אישיים, פוליטיים, צרים וזרים, צריך להתגייס. חזית של כל מי שמאמין שהאמת חזקה מהשקר. חזית של כולנו: ימין ושמאל, שחור ולבן, דתי וחילוני, ספרדי ואשכנזי, יהודי וערבי. כולנו חיים כאן יחד. כולנו תלויים זה בזה. כולנו באותה סירה. מדינה בלי מערכת חוק, בלי שלטון חוק, בלי מערכת אכיפה, בלי בתי משפט, בלי משטרה, בלי פרקליטות, בלי שומרי סף, היא מדינה אבודה.
מסע הטירוף של בנימין נתניהו להימלטות מאימת הדין מאיים למוטט עלינו את יסודות הבית השלישי. אנחנו חייבים לעצור את זה. לא תהיה הזדמנות נוספת. לא בטוח שיהיה אפשר לתקן אחרי שהדיבוק ייצא. כל אחד מאיתנו צריך להתייצב מול המראה ולהביט בעצמו, לפשפש במצפונו, לשאול את עצמו איפה היה כשכל זה קרה. כן, גם אתם בליכוד. ניר ברקת, גדעון סער, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, צחי הנגבי, יובל שטייניץ, יואב קיש, יפעת שאשא ביטון, שרן השכל, מיכל שיר, עוזי דיין ואבי דיכטר. נקבתי כאן בשמות אלה שמותר לתלות בהם תקוות. באלה שההיפנוזה משפיעה עליהם קצת פחות. באלה שנותר בהם סוג כלשהו של מצפון.
האמת כאופציה
למה סיימתי עם דיכטר? כי הוא היה פעם ראש השב"כ. אז הוא בטח עקב השבוע אחר תלאותיו של ראש השב"כ הנוכחי, נדב ארגמן. ביום רביעי התנוססה כותרת ראשית דרמטית במיוחד על ראש שמחתו של הסמרטוטון של משפחת נתניהו: "ארגמן נתן את ההוראה", לשון הכותרת. ראש השב"כ, לפי העיתון, "אסר על אחראי חקירת אום אל־חיראן להעיד במח"ש". "כמו קו 300!", זעקה כותרת המשנה, והוסיפה: "הגן על גרסת אלשיך?", ברמיזה עבה על האפשרות שהייתה כאן קנוניה בין שני השב"כניקים: אלשיך, שהיה כבר מפכ"ל המשטרה, וחברו ארגמן, שחש לסייע לו בשעת מצוקה, כל זה על גופתו של יעקוב אבו־אלקיען, כדי להפליל את בנימין נתניהו. ולסיום, נקבע בכותרת המשנה: "רה"מ התנצל: המשטרה הטעתה אותי".
הכי מצחיק זה שראש הממשלה טוען שהמשטרה הטעתה אותו. לכן התנצל בפני משפחת אלקיען רק עכשיו. התנצל, ומיד מינף את מותו המיותר של אבי המשפחה כעוד אירוע במזימת הקנוניה נגדו. לשמוע ולא להאמין. הבעיה היא שיש כאלה שמאמינים. לעצם העניין: מדובר בבדיה מוחלטת. לו לפחות ידעו עורכי הביביתון שנדב ארגמן ורוני אלשיך מקורבים בערך כמו שנתניהו קרוב לאמת, היו מונעים מעצמם ביזיון. אבל זה בשוליים. מדובר בשקר מוחלט, מתחילתו ועד סופו. העיקר שמשווים את זה לקו 300, שבה רוצצו בכירי שב"כ את ראשם של מחבלים חיים שנלכדו לאחר ההשתלטות על האוטובוס ההוא וניסו אחר כך לתפור תיק לאיציק מרדכי. כזכור, הפרשה הביאה לטלטלה חסרת תקדים בשב"כ, ובסוף חנן נשיא המדינה חיים הרצוג את שלושת הבכירים שחברו לאותה קנוניה מזוהמת. מי יחון את נדב ארגמן? האם הגיע הזמן לפרק את הארגון המסוכן הזה? בשביל מה צריך שב"כ? ביבי שומר עלינו, זה מספיק.
בואו נחזור למציאות: היא הפוכה לחלוטין מהקריקטורה הנלעגת שפורסמה על דפי החינמון. השב"כ הוא מקור הסמכות שממנו הגיעה הקביעה שיעקוב אבו־אלקיען לא היה מחבל. "לא ניתן לקבוע שהיה פיגוע", הייתה מסקנת חוקרי השב"כ אחרי האירוע. היא התקבלה אחרי שאנשי השב"כ היו בשטח, תחקרו את האירוע, ביצעו פשיטה וחיפוש בביתו של אלקיען לאחר מותו, אספו חומרים, ראיות, תחקרו עדים וביצעו את כל הבדיקות האפשריות. צחוק הגורל שהדבר היחיד שמצאו אצלו היו שלושה גיליונות ישנים של "ישראל היום". מזל שהוא לא ראה את הגיליון מיום רביעי השבוע וקרא בו שביבי המסכן כינה אותו "מחבל" רק כי "המשטרה הטעתה אותו". אלקיען היה מתהפך בוודאי בקברו.
אגב, המסקנה של השב"כ אינה חותכת. היא קובעת שלא ניתן לקבוע שהיה פיגוע, כלומר שאין ראיות שהיה פיגוע. אפשר לנסח אותה גם כך: הסיכוי שלא היה פיגוע גבוה יותר מהסיכוי שאכן מדובר בפיגוע. מהחמולה של אלקיען יצאו בעבר פיגועים, אבל לא נמצאה שום ראיה שקושרת אותו לטרור או לכוונה לבצע פיגוע טרור. כל זה מספיק כדי לזכות את אלקיען לאחר מותו, להביע התנצלות על האירוע ולפצות את המשפחה. חבל שזה עדיין לא קרה.
לאחר האירוע באום אל־חיראן העמיד השב"כ את כל המידע שנצבר לטובת מח"ש. החומרים שנאספו בשטח, העדויות, הראיות, חקירת התושבים, הכל. החומר הועבר באמצעות היועץ המשפטי של השב"כ באופן מסודר. מח"ש ביקשו לדבר ישירות עם שני אנשי השב"כ שהיו בשטח. היועץ המשפטי של השב"כ אישר זאת, והשניים התייצבו ומסרו עדות מסודרת. אגב, ראש השב"כ כלל לא היה מודע להתנהלות הזו. מדובר בפרוצדורה שנסגרת בדרגים נמוכים. הוא לא היה מודע לכל זה עד שגילה ביום רביעי שהוא "נתן את ההוראה". אנשים שמכירים את ארגמן סיפרו לי השבוע שהוא הוכה בתדהמה. לא רק שהארגון שלו היה זה שהביא ליציאת האמת לאור, עכשיו מתברר לו שהוא בעצם אחראי לטיוח, שלא היה.
מה כן קרה? ראש החטיבה שממונה על שני חוקרי השב"כ שהיו בשטח אמר בשלב מסוים שהוא מעדיף להתייצב במקומם במח"ש. אמירתו של הרח"ט באה ממקום של מפקד שמנסה לגבות את פקודיו ולחסוך מהם פרוצדורה מביכה. היה אז משבר חריף בין המשטרה לשב"כ, לאור התפיסות המנוגדות של שני הארגונים האלה את האירוע באום אל־חיראן. הרח"ט רצה לחסוך לפקודיו את החיכוך עם מח"ש ועם המאבק הבין־אירגוני הזה באקט של גיבוי, אבל הובהר לו שבמח"ש רוצים את האנשים עצמם, אז הוא ויתר. ארגמן כלל לא ידע על כל זה.
כך או אחרת, מח"ש קיבלו בדיוק את האנשים שביקשו, שסיפקו להם את הסחורה בשלמותה. זו הסיבה שגם מח"ש קבעו שלא היה פיגוע ואלקיען נורה בטעות. עכשיו מבשר לנו "ישראל היום" שכל זה לא היה ולא נברא. מה כן היה? ניסיון של ראש השב"כ לטייח פרשה ביטחונית כדי לחפות על "חברו" שהפך למפכ"ל, וכל זה כדי להפליל ראש ממשלה מכהן. הבנתם? בהבל פיהם, החזירו הביביסטים את שירות הביטחון הכללי לימי קו 300, כל זה כדי לרצות את מבוע הטירוף שמעביר כאן מדינה שלמה על דעתה.
ביום רביעי פרסם השב"כ הכחשה תקיפה, חסרת תקדים, לכותרת הזו. ביום חמישי חרגתי ממנהגי וחיפשתי בין דפי הביביתון פולו־אפ כלשהו ל"סקופ" של יום קודם. לא מצאתי. הם כבר עברו הלאה. אחריהם המבול. מי שטובעים בינתיים בים של פייק, הם אנחנו.
הנורא מכל בעידן הנוכחי הוא העובדה שהאמת הפכה לאופציה. השקר עיגן את מעמדו כשווה לאמת. כל אחד בוחר את מה שמוצא חן בעיניו, ומכתיר אותו ל"אמת שלי". כשראש הממשלה משקר במצח נחושה ובאופן שיטתי מדי יום, עד כי הפרקליטות מפרסמת מסמך חסר תקדים שבו היא מונה את שקריו אחד לאחד, סימן שאין יותר לאן לרדת. אבל תסמכו עליו. מחר־מחרתיים נמצא שדווקא יש. אם הוא הצליח לגייס את יעקוב אבו־אלקיען לקמפיין נגד שלטון החוק, אי אפשר לדעת מי יהיה המגויס הבא ולאן כל זה יכול להגיע.
המרדף
בחודש ינואר הקרוב אמורה עו"ד ליאת בן־ארי להתייצב מול עורכי דינו של הנאשם בנימין נתניהו ולפתוח בשלב ההוכחות במשפטו. היא הייתה גם התובעת במשפטו של אהוד אולמרט. בניגוד למשפט אולמרט, במקרה הנוכחי אין סימנים לכך שהאירוע הזה אכן יתקיים. הנאשם לא מתנהג כאילו הוא מתכנן להופיע. יכול להיות שעד אז היכל המשפט בירושלים כבר יוקף טנקים. באמת ששום דבר לא יפתיע אותנו עוד.
בינתיים נמשך המסע המטורף להמאסת חייה של בן־ארי על עצמה ועל משפחתה. מנהיגה אותו הגב' אורלי לב, מהפעילות הביביסטיות הקנאיות ביותר, מי שזוכה לכבוד מלכים בבלפור ואף צולמה מקבלת תשומת לב מלכותית מהנאשם עצמו בסיומו של היום הראשון במשפטו.
לב היא מנהלת המרדף אחר בן־ארי, המתמקד בהפגנות הנמשכות מול ביתה במושב חרות, במסע המטורלל נגד אחד מבניה והמשך האמונה השלמה בכך שאחד מבניה תקף שוטרים. גם אחרי שהוכח שלא מדובר בבנה של בן־ארי, גם אחרי שבית המשפט הורה לאורלי לב להסיר את הפוסטים שלה בעניין הזה, הכל נמשך כרגיל: המקהלה ההזויה, שבה חברים גם עורכי דין, שדרי רדיו ועיתונאים, ממשיכה להפיץ את הטינופת שלפיה מדובר בקנוניה שבמסגרתה המערכת כולה מגוננת על בן־ארי ומשפחתה ומסתירה את העובדה המצמררת שמדובר, אכן, בבנה של התובעת. מי שחשב שהטירוף הזה יירגע, טעה בגדול. הוא לא יירגע עד שליאת בן־ארי לא תישבר.
מאיפה אני יודע את זה? פשוט: ממה שאני קורא ושומע בקבוצות הוואטסאפ של הביביסטים. "הלב שלי יוצא מהמקום. אני יום ולילה צועקת תתעוררו. ליאת בן־ארי הולכת למות מההפגנות ליד הבית שלה. וההפגנות נכנסות לתודעת הציבור". לשון פוסט של אורלי לב באחת מקבוצות הוואטסאפ האלה. "התמדה ונחישות מביאים ניצחון", כותבת לב בהזדמנות אחרת, "אנחנו כבר מתישים אותה, היא עייפה, עוד קצת, חברים, וניצחנו".
מה שתקראו כאן עכשיו מלוקט מקבוצות הוואטסאפ הביביסטיות הללו. הוא ילמד אתכם על השיטות, על השפה, על האווירה ועל הקשר המיוחד, ההדוק והאמיץ, בין המפגינים המגדפים וממאיסים את חייהם של משרתי ציבור, לבין נבחרי הציבור. במקרה שלנו מדובר בשר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה.
ביום שלישי, 18.8.20, לב כותבת: "חברים, אמיר אוחנה התקשר אלי בעקבות הביקורת שלי עליו, נכנסתי בו בכל הכוח". על איזה ביקורת היא מדברת? מתברר שלב ושאר הפעילים כועסים מאוד על אוחנה לאור העובדה שהוא לא מצליח להשתלט על המשטרה, להפסיק את ההפגנות מול בלפור, בעוד את ההפגנות שלהם מול ביתה של בן־ארי המשטרה כן מנסה למנוע. אוחנה לא מספק את הסחורה. אבל הוא לפחות מתקשר להתנצל.
בינתיים, באותה קבוצה, כותבת "לימורי": "להביא גלימות שחורות של תחפושת של פורים של השטן אפשר לאפר את ליאת שוויקי (שמה הנוסף של בן־ארי) עם דם מהפה כמו של ערפד. כנ"ל את מנדלבליט וגליקמן". התארגנות לעוד הפגנה מול ביתה של בן־ארי. חברים רבים שואלים את לב "מה אמיר אוחנה ענה לך?". היא עונה: "שרוצה לזמן אותי לפגישה. אמרתי לו שאחשוב. אני בעצבים עליו ואשלוף ציפורניים כשצריך".
מאוחר יותר היא מצרפת בהעברה את המסרון שאוחנה שלח לה, לכאורה: "אורלי היקרה בוקר טוב. הצטערתי לשמוע על דברים שאמרת בראיון לאבי רצון הבוקר. אנא קראי את התגובה הזו לבג"ץ שהגיש רן כרמי בוזגלו ושוחחי אתי לאחר שתקראי. יש לי מה להוסיף".
אכן, כבוד השר שומר על קשר עם בוחריו. נעמה אדלר בלו, חברה נוספת בקבוצה, מגיבה: "כולנו נבוא אם תרצי, לצערי הוא לא מספיק נועז, היה צריך להגיש לשני הג'ינג'ים מכתב פיטורים בעודו שר משפטים". מנדלבליט זה ג'ינג'י אחד. מי השני? אין לדעת. "אולי ככה צריך להיות. הגיעו מים עד נפש", עונה לב. "הוא פחד", משיבה אדלר בלו. "אני ימשיך, לא עושה חשבון יותר", מסכמת לב.
זה ממשיך. לב מעבירה לקבוצה מסרון נוסף מאוחנה: "אורלי. א. לאיזה מייל? אני לא קורא את מאות המיילים המגיעים בכל יום, יש צוות של עובדים שעושים את זה. אם את רוצה לשלוח לי משהו שאראה בעצמי, את יכולה לשלוח לי לווטסאפ. 2. אנא קראי מה ששלחתי, אני אקרא מה שאת שלחת, ודברי איתי לאחר שתקראי (ובעיקר את סעיף 15)".
"תשימו לב", צוהלת לב, "הוא חופר לי בווטסאפ... פוץ". ומוסיפה עוד הודעה מכבוד השר: "נשמתי היקרה, בשביל מה יש לך את הנייד שלי?", לסיכום היא כותבת לחבריה: "עכשיו אני מתעבת אותו".
ענת לוי מגיבה: "לדעתי, אמיר אוחנה מוחרם ע"י המשטרה. הם פשוט לא נשמעים לו אלא לשטן מנדלשיט". לב: "אוחנה פישל איתי ובגדול. הוא מכיר אותי טוב והוא יודע שאין לי עצם בלשון".
ואז מגיעה ההודעה הזו מטעמה של לב: "אוחנה רוצה פגישה דחופה איתי. קבענו למחר". הסאגה הזו נמשכת על פני עשרות עמודים ומאות הודעות. הפגישה נדחתה. בסוף התקיימה. אחר כך פורסמה אצל אביעד גליקמן. לב לא חוסכת את שבטה מגליקמן. "לא להאמין, פשוט לא להאמין. אז הייתה לי פגישה עם אוחנה. מה פסול בזה? אבל היא לא הייתה סודית. כפעילת ימין וליכוד זכותי לפגוש את השר לביטחון פנים...".
אלא שבהודעה אחרת, באותה קבוצה, היא כותבת: "חברים הגיעו אלי שמועות שאתמול דיברו על הפגישה שלנו בבלפור עם אוחנה. בבקשה לא להפיץ לא לדבר. בבקשה. זה סודי ביותר". אין לי מושג אם היא התכוונה לכתוב שהפגישה עם אוחנה הייתה בבלפור, או שדיברו עליה בבלפור. בכל מקרה, זה מה שהיא כתבה.
הובא כאן קמצוץ קטן מנהרות השופכין הזורמים בקבוצות מהסוג הזה. כמות הגידופים, הדיבה והשנאה ששוצפת שם אינה ניתנת לתיאור ואין סיבה להתנכל לנייר ולקוראים. השאלה היא האם ראוי שהשר הממונה על ביטחון הפנים, ישתף פעולה, יפגוש, יתאם פעולות ואין לי מושג מה עוד, עם קבוצה שהחליטה למרר את חייה של עובדת ציבור שממלאת את תפקידה. לחשוב שעד לא מזמן האיש היה שר המשפטים.
מטעמו של שר הבט״פ אמיר אוחנה נמסר בתגובה: ״השר אוחנה נפגש עם קבוצה של פעילי ימין שהיו בפיהם טענות על התנהלות המשטרה בנוגע לאיפה ואיפה בהפגנות ימין לעומת הפגנות שמאל. הדרישה של השר ממשטרת ישראל היא ליחס שוויוני כלפי כל האוכלוסיות. לגבי הגברת לב, שנכחה באותה פגישה ופגשה בה לראשונה את השר, לא מתקיים 'קשר הדוק בינה לבין השר'. הם התכתבו מספר הודעות בשני מועדים בלבד, לא דיברו בטלפון, לא באמצעות הדוא"ל, ולא נפגשו זולת אותה פגישה מרובת משתתפים".