מצעד המדינות הערביות שמפשירות את היחסים עם ישראל דורש שאלה: מדוע סעודיה אינה ממהרת לנרמל? ריאד היא ראש החץ במשולש הכולל את איחוד האמירויות ובחריין. הסכמתן לכונן יחסים עם ישראל נעשתה בהיוועצות הדוקה עם סעודיה ובהסכמתה. בית המלוכה הסעודי בירך בשתיקתו על ההתקרבות הזו, אבל לא מיהר לקפוץ על העגלה.

שלום בין ממשלת נתניהו לבין המשטר הערבי החשוב ביותר במפרץ יטרוף את הקלפים ביחסי הכוחות באזור. תהיה זו גושפנקא ערבית ואסלאמית לזכותה של ישראל להתקיים, וטלטלה, אם לא מכת מוות, לחלום המדינה הפלסטינית בגבולות 67'. משום כך, ובשל סיבות נוספות, תירשם הפתעה דרמטית אם הסעודים יגידו כן.

כדי לעשות כן, צריכה סעודיה להפנות את גבה להצעת השלום הערבית, שהיא למעשה הצעה שלה. "היוזמה הסעודית", כפי שנקראה אז, ניסחה קווי יסוד לפתרון הסכסוך הישראלי־ערבי. עיקריה הועלו על הכתב בעמוד וחצי. הערבים, נאמר שם, ייתנו לישראל שלום מלא, אם זו תיתן נסיגה מלאה לקווי 67' ותסכים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. בעיית הפליטים, נכתב שם, תיפתר בהסכמה. על ישראל לא ייכפה פתרון בסוגיה זו, אלא רק בשיג ושיח.

הצעת השלום הערבית אושרה רשמית על ידי הליגה הערבית בשנת 2002, בהובלתה של סעודיה. פתרון שתי המדינות, ישראלית ופלסטינית שיחיו זו לצד זו, הוא אבן יסוד בהצעה, ולזה מתכוון מי שקורא לכונן "שלום תמורת שטחים". איחוד האמירויות ובחריין שברו את הכלל. הן הלכו על "שלום תמורת שלום", בלי לדרוש מישראל נסיגה משטחים. כדי שסעודיה תלך בנעליהן, עליה לשבור מרגליה את אזיקי היוזמה המדינית לפתרון שהיא עצמה הולידה. צעד כזה ייתפס ברחוב הערבי כפניית פרסה אומללה וכנטישת אל־אקצא והותרת הפלסטינים לגורלם.

להפקיר את ירושלים
סעודיה איננה ככל המדינות. היא המשטר הסוני האדוק מכולם. על אדמתם נולדה דת האסלאם, ובה פעל מבשרה של אותה דת, הנביא מוחמד. באסלאם הסוני ארבע אסכולות. הסעודים משתייכים לאסכולה הווהאבית, האדוקה מכולן. אדיקותו של המשטר איננה מטבע עובר לסוחר ולא ניתנת להחלפה תמורת ברית אינטרסים, אלא יצוקה עמוק בתוך הממסד. המלך הסעודי מתהדר בתואר "שומר שני המקומות הקדושים". כיצד יפקיר השומר את ירושלים, המקום השלישי בקדושתו.

אנו בישראל נוהגים להתעלם מכך, והשבוע אף בירך משרד החוץ את סעודיה במלאת לה 90 שנה, אבל בתוך סעודיה פנימה, במיוחד בקרב אנשי הדת האדוקים, קיימים כיסים של עוינות היסטורית ותיאולוגית ליהודים. קרנות צדקה בסעודיה ואנשי עסקים אמידים עדיין מממנים את חמאס, ואחרים אף את דאע"ש ואל־קאעידה. הרגש האנטי־יהודי אינו מצוי רק בלבותיהם של אנשי דת פנימה, אלא הוא אמצעי לחץ על הארמון אם ירצה לנקוט צעדים לחמם את יחסיו עם ישראל.

תהיה זו הפתעה גדולה אם יורש העצר יצליח להביא את אביו הקשיש, המלך סלמאן (84), להסכים לנרמול יחסים עם ישראל. ריאד אינה זקוקה להפשרת יחסים עם ירושלים בטווח הקרוב. בוודאי שאינה צריכה במיוחד את ביטוייה החמים, ואת המוני הישראלים שישטפו את עריה. אם יסכימו לכך בכל זאת, הם ידרשו מארה"ב ומישראל יותר ממטוסי 35־F או ויתור על סיפוח, שממילא לא תוכנן להתקיים בהיקפו. הם יתבעו ויתור מוחשי, כזה שיוכלו לבוא עמו להמוני ערבים ומוסלמים ולתרץ את השינוי הדרמטי שעשו.

עסקים כרגיל
ביום שני השבוע נקראתי יחד עם כמה מעמיתיי להשתתף במפגש זום ייחודי עם עיתונאים ממדינות ערב והמפרץ. שעתיים דחוסות של שיח שנועד להעשיר כל צד בציפיותיו ובעצותיו של הצד השני. לפירות המפגש נחשפו למחרת המוני קוראים במדינות ערב, וגם מאזינים וצופים אצלנו. לכאורה, עסקים כרגיל. מה יותר נורמלי מזה. בפועל, הכל היה חדש. למשל, רשימת המשתתפים הנכבדה מהצד הערבי.

היה שם עורך היומון האמירותי "אל־רואייה" (החזון), מוחמד אלחמאדי; ראש אגודת העיתונאים בבחריין, עהדייה אחמד אלסייד; סגנה, רשיד נביל אל־ח'מר; חוקרת התקשורת הסעודית ד"ר נג'את אלסעיד; ד"ר אלנור עבדאללה ג'אדין, דיקן הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת אל־משרק בח'רטום; והעיתונאי סאמי בועזיז מאלג'יר.

מן הצד הישראלי הוזמנו גם העיתונאים חיים איסרוביץ מ"מעריב" ורועי קייס מ"כאן", וכן המזרחן פרופ' אלי פודה. נשיא המדינה ראובן ריבלין שיגר איגרת ברכה, והשרים אופיר אקוניס ויועז הנדל דיברו קצרות. את המפגש ארגנה המועצה הערבית לשילוב אזורי, גוף אמריקאי־ערבי שמרכזו בניו יורק.

איני זוכר מפגש כזה אי־פעם עם עיתונאים מצרים או ירדנים. אם התקיים, נערך במחשכים, או בדרג נמוך יותר. אנחנו, הישראלים, הצמאים למגע של שגרה, ביטאנו רצון עז ליחסים ישירים כנהוג. אבל אז התגלתה לעינינו אמת מדאיגה.

"אל תחשבו כי שיחתנו עמכם היא דבר פשוט. רבים מן העיתונאים הערבים רואים בכך נורמליזציה, בגידה או פשע", אמר העורך אלחמאדי. "עלינו לדעת, כל עיתונאי ערבי או אסלאמי שמדבר על שלום עם ישראל, משימתו קשה. עליו לעשות זאת באמונה שלמה, ולהיות מוכן לשאת בתוצאות". אחר כך נידב כמה מילים, שנראו כמס שפתיים. "במגעיכם איתנו", אמר, "אין כדי לבטא נטישה של התמיכה בפלסטינים מצדנו".

עהדייה אלסייד קראה לנו, העיתונאים הישראלים, לשלב ידיים יחד איתם, בבחריין ובאמירויות, כדי לפעול יחד נגד שיח השנאה והתקשורת המסיתה אצלם. צריך לשמוע כדי להאמין. היא התכוונה להסתה נגדם על עמדותיהם הפרו־ישראליות. "אנו מוכנים לחירות הביטוי, אבל עליה להיות אחראית", אמרה על עמיתיה העוינים. "השיח הזה מסוכן מהמלחמות".

לנגד עינינו ובשידור חי, חשפו ידידינו החדשים כי הם מותקפים שתי וערב בארצם ובמרחב הערבי בגלל תמיכתם בשלום עם ישראל. לפני שבועיים פרסם העיתונאי הירדני יאסר אבו הלאלה, אחד משכירי העט הידועים של המשטר הקטארי, קריאה לכל מי שנתקל בביטוי של נרמול עם ישראל, להעביר לידיו את שם הכותב.

כנהוג במאפיה, ביקש אבו הלאלה להרכיב רשימה שחורה, כדי שאחר כך יהיה אפשר לפעול נגד השמות שיעטרו אותה. קטאר היא אויבתו של המחנה הסעודי־בחרייני־אמירותי, ושכירתו של קצין המשימות הירדני למשימה זו מכוונת. המאמץ הקטארי לחבּל בקשרי השלום הטריים בין ישראל לחברותיה במפרץ אינו סותר, מבחינתם, ערוץ שיחות מקביל: זה כמה שנים נוהג המודיעין הקטארי לתאם עם מקביליו בישראל מהלכים בנוגע לעזה.

"אחרי תקופה קצרה ימצאו העיתונאים האלה את עצמם כסוכני מוסד", הגיב גולש ערבי למחרת המפגש שלנו, בכתבה בעיתון "אל־קודס אל־ערבי". גולש אחר כתב: "כל סודני שישתתף בפעילות נרמול ופגישות עם ישראלים, שמו ייכתב בספר הבגידה כמי שמכר את מצפונו ונפשו בפרוטות". גולש שלישי העיר: "תודה לאל, אין מרוקאי ביניהם".

הנפגעים העיקריים מן ההתפתחויות המדיניות הם הפלסטינים, והם לא מוותרים. יש להם גדודים בתקשורת הערבית ומחוצה לה, וגם תומכים נשכנים בקטאר, בלבנון, באלג'יר ובמדינות אחרות. בחודשים הקרובים יהיה מעניין בקו ירושלים, מנאמה ואבו דאבי. אם לא יהיה שלום חם, לפחות יהיה חם. איך אמר במפגש עורך "אל־רואייה" חמאדי? השלום איננו תחנה אחת, הוא מסע.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.
[email protected]