הרבה מאוד נכתב אצלנו על שופטת בית המשפט הפדרלי העליון בארה"ב, רות ביידר גינסבורג שהלכה לעולמה, וכמובן על המועמדת של הנשיא דונלד טראמפ להחליפה, איימי קוני בארט. בייחוד חפרו בשאלה אם ראוי למנות שופטת כחודש לפני הבחירות, ומה יהיה עם האיזון בין שופטים ליברלים לשמרנים.
רק על הנחת היסוד של המינויים האמריקאיים לא נאמר דבר. הנחה שמקובלת על הכל, שלפיה הנשיא המכהן ממנה שופטים שמבטאים במובהק את השקפת העולם שלו ושל המפלגה השלטת. הנחה שסותרת ישירות את זו שנהוגה, לכאורה, אצלנו. כי אצלנו, היושבים בדין אמורים להיות שופטים מקצועיים שמנטרלים לחלוטין את השקפת העולם וההטיה האידיאולוגית שלהם - מלאכי שרת. כמובן שמדובר בהנחה תלושה, שהתבררה בדור האחרון כצבועה וכמניפולטיבית, והכי חשוב - מסוכנת.
לכן, עם כל מגרעותיה, עדיפה כבר השיטה האמריקאית, שבמסגרתה משפיע הממשל על מערכת הערכים של המדינה והאומה גם באמצעות מינוי השופטים. אחרי הכל, רוב הבוחרים או האלקטורים בחרו בו כדי להנהיג את הממלכה בקדנציה שלו. הנהגה שכוללת, יחד עם הקונגרס, חקיקת חוקים שקובעים נורמות. שיטה שמקנה לנשיא השפעה על עיצוב ערכי החברה באמצעות שופטי בית המשפט העליון.
אכן, יש מגרעות רבות בשיטה האמריקאית. תובעים ושופטים מנהלים קמפיינים לבחירה, שלא לדבר על איוולת שיטת המושבעים. אבל בכל הנוגע למינוי השופטים שאמורים לקבוע את הערכים של החברה בבית המשפט העליון, עדיף לקבל הכרעות ללא הסוואה. בייחוד עדיף להיחשף לערכים של מרבית הבוחרים מאשר להשליט את ערכי המיעוט האופוזיציוני תחת מראית עין מסולפת של אובייקטיביות קדושה.
זה בדיוק המצב כיום ובדור האחרון. פסק דין אחר פסק דין, בג"ץ אחר בג"ץ, שופטי הרוב בבית המשפט העליון מציבים שיאים חדשים של קביעת נורמות ערכיות, נורמטיביות, שנובעות מהשקפת העולם האישית שלהם, ללא קשר לדין. נורמות שהן בדרך כלל מנוגדות להשקפה של רוב הציבור, של המחוקקים וחברי הממשלה.
רק בתקופה האחרונה קיבלנו מקבץ מטלטל של פסקי דין שמתריסים נגד ההשקפות של רובנו ולא מעוגנים בשום חוק, שלא לומר מקוממים ותלושים.
למשל, פסק הדין שהורה להרוס ולעקור את מצפה כרמים, פסקי הדין שפסלו הריסת בתי מחבלים רוצחים, פסילת חוק ההסדרה ועוד.
מעניין שבכל אחד מפסקי הדין האלו היו שופטים מתוך ההרכבים שחשבו ופסקו אחרת, על בסיס אותו החוק, אותה מסגרת נורמטיבית, אותן עובדות. בין היתר, השופטים נעם סולברג, יעל וילנר ודוד מינץ, שהשקפותיהם הבסיסיות הן עדיין במיעוט בבית המשפט העליון, ולכן ידם קצרה מלהושיע.
מרבית השופטים שבמיעוט מונו על ידי וביוזמת שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, מי שהצליחה בארבע שנות קדנציה להציב שופטים עם מערכת ערכים שונה מערכי השיבוט המקובלים עד אז. כמובן, תחת הצמד נתניהו־ניסנקורן המגמה הזו כבר נעצרה.
דווקא דעות המיעוט של השופטים שאתגרו את דעות הרוב, ממחישות עד כמה הרבה מהשאלות שמגיעות לבית המשפט העליון, במיוחד בשבתו כבג"ץ, נובעות מההשקפה האישית של השופט היושב בדין. כלומר - בית המשפט העליון, בעיקר כבג"ץ, הוא במידה רבה בית משפט ערכי, לא משפטי. זה התחדד במיוחד בעידן שבו השופטים נטלו לעצמם סמכויות גורפות לפסול חוקים של הכנסת.
מעגל פנימי מושלם
הבעיה עמוקה וחמורה הרבה יותר, מכיוון שהיא לא נעצרת בהחלטות שיפוטיות. שופטי העליון הפכו בדור האחרון את היועמ"ש ושלוחיו במשרדים השונים לחניך תורן שלהם. כדי שיוציא לפועל את המדיניות הערכית שלהם, הם בנו עבורו רשת הגנה מוחלטת. חסינות הרמטית מפני כל חוות דעת משפטית נוגדת, שבמסגרתה כל דעה של היועמ"ש והיועצים במשרדים הפכה לקדושה. מי שיעז לפעול או לטעון אחרת, ייתקל בבג"ץ.
כך נבנה המעגל הפנימי המושלם: היועצים המשפטיים הממשלתיים נותנים חוות דעת שיישאו חן בידי רוב שופטי בג"ץ, ובג"ץ מקדש את חוות הדעת הללו. כך, הנחיות היועצים המשפטיים הפכו להוראות ממשליות אופרטיביות, בלתי ניתנות לערעור.
דוגמה טרייה מהשבוע שעבר היא הניסיון של השר אמיר אוחנה להציג בממשלה חוות דעת של ד"ר אביעד בקשי מפורום קהלת, בנוגע לאיסור ההפגנות. היועץ המשפטי מנע מהשרים אפילו לראות את חוות הדעת הנוגדת את דעתו, לא כל שכן לדון בה או להחליט על פיה. השרים ידעו שחבל על הזמן. אם ייאבקו במנדלבליט, זה יגיע לבג"ץ, ושם תיגמר, שוב, אשליית השלטון שלהם.
זו עוד סיבה לחוקק חוק שישנה את שיטת המינויים של שופטי העליון ויגדיר מחדש את סמכויות היועמ"ש. הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן ולהסיר את הצביעות וההטיה. עדיף שנאמץ את השיטה האמריקאית, שבמסגרתה כל ממשלה מכהנת תמנה שופטים טובים, שהערכים האישיים שלהם קרובים לערכיה. כך יתוקן סוף־סוף המאזן בין הרשויות ותוחזר הדמוקרטיה. נקבל חזרה את שלטון הרוב.
ענקי חברון
ביום הכיפורים נפטרה הרבנית מרים לוינגר, אחת מגזע הענקים של חברון. אלו לא אותם הענקים המנויים בתורה שעל שמם, כנראה, נקראה קריית ארבע. אלא קומץ האנשים שהצליחו לשנות את המציאות, כנגד כל העולם ובכללו ממשלת ישראל, ולחדש את ההתיישבות היהודית בחברון וסביבתה. התיישבות שעוד יש לה הרבה לאן לצמוח, אבל היא אחראית לעצם הנוכחות היהודית המשגשגת בעיר האבות ובכל הר חברון.
יחד עם בעלה וראשוני המתיישבים, לקחה מרים לוינגר חלק בסדר הפסח המיתולוגי במלון "פארק" ב־1968, שאחריו נותר גרעין התיישבות במתחם הממשל הצבאי בעיר. ממנו הוקמה ב־1971 קריית ארבע מעל העיר חברון, תחת ממשלת העבודה. אבל אפילו ממשלת הליכוד של מנחם בגין סירבה להתיר ליהודים לחזור לחברון עצמה, להתגורר בבתים שנגזלו מיהודי העיר בטבח תרפ"ט, ב־1929. בהם המבנה המכונה בית הדסה, שהקושאן שלו נמסר למחדשי היישוב בעיר.
ב־1979 הייתה זו מרים לוינגר, בראש קומץ של נשים צעירות, ענקיות, שירדו להתגורר בבית הדסה, בעיר חברון עצמה, על אפה ועל חמתה של ממשלת הליכוד. בכך הן פרצו את הדרך להשבת הנוכחות היהודית ברובע היהודי, שזכרו נמחה על ידי רוצחים ערבים בתרפ"ט. ראש הממשלה בגין לא העז לפנות את קבוצת הנשים בכוח מהבתים היהודיים שנתפסו מחדש, אבל גם לא התיר ליישב מחדש את העיר.
רק אחרי טבח ששת הבחורים שבאו לבקר את נשות בית הדסה במאי 1980, אזר בגין אומץ וממשלת ישראל אישרה לחזור להתגורר ברובע היהודי הגזול של חברון.
פריצת הדרך הזו הייתה רק חלק משורה של מאבקים שהובילו קומץ הענקים שחזרו להתגורר בעיר. מהמאבקים על הקמת קריית ארבע, על עצם התפילה והשוויון ליהודים במערת המכפלה, דרך הקרב על החזרה לקבור את מתי הקהילה המתחדשת בבית העלמין היהודי העתיק של חברון ועד העימותים על כל גבעה, על כל פיסה קטנה של חיים והתרחבות. מאבקים שלא תמו עד היום, גם ולמרות 14 שנות מי שמכנה את עצמו מנהיג הימין.
השיטה האמריקאית למינוי שופטים סופגת ביקורת, אך עדיפה על השיטה הישראלית
כל עוד שופטי העליון מקבלים החלטות שנובעות מתפיסת העולם שלהם, עדיפה השיטה האמריקאית, שבה הנשיא ממנה שופטים שמבטאים את תפיסת עולמו כיוון שרוב הציבור בחר בו
