שרת המשפטים לשעבר וחברת הכנסת איילת שקד פרסמה השבוע סרטון חשוב מהסוכה, שבו היא הישירה מבט למצלמה ואמרה לאומה: "אני לא השפירית. אתמול חברה שלי ממש סירבה להאמין שזו לא אני, אבל זו לא אני. זה לפנסיה, לא לעכשיו". איילת שקד אינה השפירית, וכבר ידוע שניקול ראידמן אינה הפופקורן, ומדינת ישראל נשארת עם אי־הוודאות המתסכלת הזאת שבוע נוסף.
נדמה שאין תוכנית טלוויזיה יותר אבסורדית ואירונית ואולי אפילו סאטירית שמתאימה לתקופה המשונה שבה אנו חיים כמו "זמר במסיכה". מדובר בהזיה פוסט־מודרניסטית מושלמת לעונה המטורללת. אנשים מאבדים מקומות עבודה, אלפי מפגינים יוצאים מבתיהם מדי שבוע למחות נגד ראש הממשלה, פרשים דוהרים על מנת לפזר התקהלויות באמצע תל אביב, מגיפה עולמית משתוללת ואף אחד לא רואה את סופה, המדינה בסגר, אזרחים נקנסים על שיצאו מבתיהם ללא סיבה מוצדקת, מחסומי משטרה מוצבים בכניסה לערים - והאדם תופס את ראשו ושואל את עצמו: רגע, אז מי זה הדרקון, ואם זה המצב, אז מיהו לעזאזל הפלאפל?
במציאות של אי־ודאות אתה רק רוצה להסתמך על משהו אחד נכון, והמידע הזה, שינון מגל הוא הקקטוס - נותן מזור לנפשנו התועה. זו תקופה שבה האדם כבר ויתר על חיפוש אחר משמעות, ומבקש לעצמו רק לדעת אמת אחת פשוטה, שגם היא מסתתרת מאחורי כתב חידה בלתי מפוענח.
לעתים הרמזים מטעים ולפעמים הם עוזרים להגיע לדמות שתתגלה, אך בסופו של דבר, הכל תלוי במשהו אחד: הכישרון או חוסר הכישרון של האיש במסיכה. רק הוא ירומם וישאיר אותו במשחק, או חלילה יפיל ויחשוף את זהותו האמיתית.
המסר שעולה מהתוכנית הוא חד־משמעי - האדם אחראי לגורלו. כמו שנאמר, ימין ושמאל רק חול וחול, ונקווה שבקרוב יחשפו מיהו התרנגול. "זמר במסיכה" מלמדת אותנו שההנאה היא מיידית ומתקיימת רק כאן ועכשיו. כל רגע חולף לא ישוב.
עתידנו בתחפושותינו. מי שטוב וחזק ישרוד. מי שחלש ונקלע למקום שאינו הולם את מידותיו - למשל אם הוא דוב בעור של גדי סוקניק - ייחשף וייפלט מהמערכת.
התוכנית קוראת לנו למלא את חיינו בשמחה ככל שנוכל. אתה רואה את ההתלהבות המעושה, המלאכותית והצווחנית של השופטים, וכל מה שנותר הוא לקנא בהם. הלוואי ויכולתי גם אני לשמוח כל כך מאירוע אווילי כל כך. האושר של סטטיק מתחיל ונגמר בשאגות גיל, כשהוא רואה את ההתגלות של טל פרידמן. הנפש יוצאת אל הצהלות האורגזמיות שחווה אופירה אסייג כשהיא מנחשת מי היא היעל.
העם יושב ספון בביתו, נותר באי־ידיעה ובניחושים המוניים. ללא אירועים וללא שמחות, ובאין בריתות והופעות, צופה במחזה האקסטטי המוזר הזה, ונדהם. בבניין ציון ובתחפושות מוגזמות ננוחם.
בתחילת השבוע נתפס זוג כשהוא מקיים יחסי מין על חוף הים בראשון. בדוח שקיבלו על ידי פקח העירייה נכתב שהם היו ללא מסיכה ולא שמרו על ריחוק חברתי. השפיות מביטה על מציאות חיינו ומתאבדת. תכף תצא הוראה ממשרד הבריאות שהציבור מתבקש להזדיין אך ורק בתוך הקפסולה שלו.
באופן כללי ובפרט עכשיו, חיינו הם חידה לא פתורה. אנחנו שואלים את עצמנו שאלות קיומיות. לאן אנחנו הולכים מכאן, והאם הולך להיות יותר רע או יותר טוב, עוד כמה זמן נצליח לחיות כך. בואו נוריד לרגע את המסיכה, בואו נשיל מעלינו את התחפושת ונבין מי אנחנו בעצם. מפוטרים או מחול"תים, עיקר עיסוקינו הוא להיות בבית. אוכל, שינה ונטפליקס.
ללא אירוע גדול לחכות לו. בלי טיסה צפויה להתרגש לקראתה. נטולי מופע או הצגה. אין לנו ולו בדל של חיי רוח שאינם דרך מסך מרצד ומדכא. העניין בחיים מתמצה בכתבי חידה שאמורים לחשוף מי מאחורי המסיכה.
האם אוסנת מארק היא הזמבורה או מירי רגב היא הוובוזלה? צחי הנגבי הוא קרנף מפוחד או האריה האמיץ ששואג על התקשורת? האם בני גנץ אמיתי או שמדובר בחבר מכוכב אחר? אורלי לוי־אבקסיס היא סופלה שנפל או שקשוקה שהתבלבלה? האם נפתלי בנט הוא סופרמן שניצח מגיפה בספר בדיוני?
מי הן באמת הדמויות שמסתתרות מאחורי המנהיגים שלנו דווקא עכשיו? מה פשר הקבוצה המוזרה הזאת שדווקא בעת הכי קשה מנהיגה את המדינה? אולי הם תכף יורידו את המסיכות ויתגלו כאנשים אמיתיים, ולפחות הנורמליות תחזור.