משפט השבעה של שיקגו עסק בשבעה צעירים שהיו חלק מתנועת המחאה של סוף שנות ה־60 באמריקה. שבעה מתוך מיליוני צעירים שהרגישו שהערכים המוסריים שהיו חלק מבניין העולם שבו גדלו הולכים ומתרסקים בגלל ממשל שהיה מוכן להקריב חיים של רבים במרחבים המרוחקים של וייטנאם למען מטרה שרבים באמריקה לא היו שותפים לה ולא יכלו להזדהות איתה.
אף שגדלתי במציאות אחרת לגמרי ובמדינה מרוחקת מאוד, אינני יכול לשכוח את אותם ימים סוערים. אני זוכר את הסערה ששטפה את הקמפוסים, את ההתרסקות של דפוסי החיים של חלקים באוכלוסייה האמריקאית שהתחילו להרגיש מנוכרים למה שהמדינה שלהם ייצגה, ובעיקר את מה שהקרינה ההנהגה כלפי פנים וגם כלפי העולם. אני זוכר את המחלוקת הפנימית שהלכה והתעצמה ואת השנאה בין המחנות. הדור הצעיר הרגיש שהוא מאבד את האופק לעתיד אחר, את החזון ואת השאיפה לצדק - והוא לא היה מוכן להשלים עם כך.
מולם ניצבו שוטרים עם אלות וסוכנויות ממשלתיות שהפכו לכוחות מחץ לדיכוי ההפגנות. האכזריות והגז המדמיע הפכו לשכבת המגן של שלטון שאיבד את התוקף המוסרי שלו. אירועי השיא של המחאה היו המהומות שפרצו במהלך ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו בשנת 1968. הסטודנטים הגיעו למחות נגד המלחמה, נגד קיפוח השחורים, נגד הזנחתה והפקרתה של הסביבה (נושא שהפך אז למרכזי) ונגד נושאים נוספים שהלהיטו את נפשם המרדנית. הם לא היו חלק מארגון־על שבא להילחם למען מפלגה מסוימת מתוך שאיפות פוליטיות. הם נסחפו לכיוון שיקגו, כי שם התקיימה ועידת המפלגה הדמוקרטית ששלטה בארה"ב, ושעמדה להכתיר את סגן הנשיא יוברט המפרי למועמדה לנשיאות.
1968 הייתה שנה סוערת מאין כמוה בארה"ב. במרץ, על רקע המלחמה בווייטנאם, הודיע הנשיא לינדון ג'ונסון כי לא יבקש את מועמדות מפלגתו ולא יתמודד על כהונה נוספת. שבועיים קודם לכן הכריז בובי קנדי על ריצתו לנשיאות. בתחילת אפריל נרצח מרטין לותר קינג, המנהיג הנערץ של התנועה לשוויון הזכויות וזוכה פרס נובל לשלום לשנת 64'. ב־6 ביוני, בלילה שבו ניצח בבחירות המוקדמות של המפלגה הדמוקרטית בקליפורניה, נרצח גם קנדי.
המפגינים בשיקגו הרגישו שהשלטון בגד בהם. הם איבדו את האמון בהנהגה ששלחה רבים כל כך להיהרג בווייטנאם, מבלי שמישהו יוכל להסביר להם מדוע ומתוך איזה אינטרס מהותי. השחורים איבדו תקווה כי החוק שנתן להם זכויות שוות יגשים את ציפיותיהם, במיוחד אחר רציחתו של מרטין לותר קינג. כולם זעקו מלבם בכאב ואכזבה.
משטרת שיקגו וחיילי המשמר הלאומי - בהוראת ראש העיר המיתולוגי ריצ'רד דיילי - מנעו מהמפגינים להתקרב לאולם הוועידה. בשלב כלשהו הפכו העימותים לאלימים - התנגשויות קשות, הכאה המונית של מאות מפגינים ושימוש בגז מדמיע בהיקף חסר תקדים. האלימות זלגה גם אל תוך אולם הקונגרסים שבו התקיימה הוועידה.
בתום אותה שנה סוערת נבחר לנשיאות ריצ'רד ניקסון הרפובליקני, שנאלץ בסופו של דבר, בעזרת יועצו המדיני ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר, להביא לסיום המלחמה. אך זה לא אירע בלי פילוג הולך וגובר בתוך החברה האמריקאית, שנאה, התנכרות לזכויות הזרים ולמעמדם השווה של השחורים.
יומרת שווא
בשיא המאבק התנהל משפטם של מי שנעצרו במהלך ההפגנות והפכו להיות מזוהים כמנהיגים שלהן - השבעה משיקגו. בראשם עמדו אבי הופמן, ג'רי רובין וטום היידן, שלימים הפך לבעלה של ג'יין פונדה.
סרט העוסק במשפט משודר כיום בנטפליקס, והוא שיקוף של מה שמתרחש אצלנו. מי שצופה בו מבין ששלטון המנוכר למה שמרבית הציבור שואף לו ומאמין בו, ומנהיגים שהופכים כל מתנגד לאויב - דינם להתרסק ולאבד את מעמדם (אגב, קשה שלא להתרגש מההופעה המרשימה של סאשה ברון־כהן המגלם את הופמן, שהפך לאייקון בתודעה ההיסטורית של אותה תקופה מיוחדת אולי יותר מאחרים).
הצעירים האמריקאים לא רצו אלימות - בדיוק כמו המפגינים בבלפור. הם לא התארגנו לחולל מהפכה. הם לא התכוונו לתפוס את השלטון. פשוט נמאס להם ממה שהממשלה שלהם ייצגה, מחוסר הקשב של השלטון לצרכים, לרעיונות ולתקוותיהם של מיליונים, והם נסחפו אל גל מחאות, הפגנות ועימותים שהסתיימו לבסוף גם בשפיכות דמים. הצעירים שלנו לא מתכננים מהפכה. הם לא אויבי המדינה - הם רוצים חיים עם תקווה. עדיין לא נשפך פה דם, אך הדינמיקה של התהליך וההסתה של נתניהו מובילים לכך.
משפט השבעה היה ביטוי לכל הדעות הקדומות, הפחדים, הרשעות וקוצר הרוח של השלטון המתגונן. כשההנהגה איננה יודעת לדבר אל הציבור בתבונה, בסבלנות ועם חמלה - משתמשים באלות ובגז מדמיע, ולפעמים גם בירי. דוגמאות בוטות לכך ראינו בשבועות האחרונים באמריקה, והלב הזדעזע נוכח האכזריות והרשעות של אלה שתפקידם להגן על החוק והסדר ולא להפר אותם.
אנחנו מתקרבים במהירות למה שקרה שם. ראש הממשלה שלנו מתיימר להכיר את אמריקה לפניי ולפנים. זו כמובן יומרת שווא. הוא מכיר את הטרמינולוגיה הפוליטית של אמריקה, את הנוסחאות והקלישאות שהופכות להיות כותרות חולפות בתקשורת. הוא לא מבין שאמריקה סבלה שנים מניכור של חלק משמעותי בציבור מהזרם המרכזי של חיי המדינה בגלל שלטון שהיה אדיש לצרכיו של הציבור, לרגישויות שלו, לפחדים שלו ולתשוקה שלו לאופק עם תקווה.
הצעירים שמפגינים אצלנו יכולים לצעוק, לרקוד עם חצי גוף עירום בכיכרות, לגדל זקנים פרועים, לצרוח ססמאות מעליבות, להניף פוסטרים גסים ולהתלבש באופן פרובוקטיבי. אך הם צועקים זעקת כאב, עלבון ולעתים ייאוש של אנשים שאיבדו אמון באלה שתפקידם ליצור אותו. הצעירים שלנו היו מעדיפים לעבוד, רובם לאחר שירות צבאי ומסירות אין קץ למדינה, ומה שהם רואים זה התנכרות ובצדה אפליה והעדפה של אלה שאינם משרתים ואינם תורמים, אך יש להם נותני חסות פוליטיים שמחפים עליהם ושלטון שנכנע להם.
עוד שנה־שנתיים יתקיים בירושלים משפט דומה למשפט של שיקגו. הנאשמים יהיו כאלה שהתכתשו עם שוטרים, אולי כי הפרו תקנות מטופשות שלא הייתה להן הצדקה מלכתחילה. כמו באמריקה, הם ינצחו במשפט רק לאחר שיישבו בכלא, יושמצו, יוכפשו ויירדפו על ידי הקיצוניים שהשלטון מסית אותם. אבל האמת שהם זועקים בגרון ניחר - תהיה חזקה יותר מההפקרות. השלטון יתחלף, ביבי ייעלם. ההיגיון, חוש האחריות ותחושת הסולידריות הבסיסית של החברה הישראלית חזקים יותר מהסכסכן והפלגן שעומד היום בראש הממשלה.