בשבת בשעות הצהריים פרסמו גולשים בפייסבוק ידיעה שהשחקן יהודה בארקן מת. גולש אחד יצר במסגרת שחורה בדף הפייסבוק שלו מודעת אבל שבה כתב ש"לבו של בארקן, איש יקר, שחקן מוכשר, רגיש ומצחיק, נדם". גם מקומון באשדוד הזדרז לפרסם ידיעה דומה, וכמוהו נהג גם בעל אתר רכילות באינטרנט. בשלב הזה זאת הייתה עדיין שמועה. אתרי האינטרנט הגדולים לא פרסמו דבר, וברשתות החברתיות הסבירו גולשים שעיכוב הפרסום נובע מכך שהשבת לא יצאה, ובארקן ז"ל היה כידוע חוזר בתשובה. העובדה שבארקן לא היה מאושפז בבית חולים דתי, אלא בהדסה עין כרם, חיזקה את הדעה שמדובר בשמועה לא מבוססת. כל עיתונאי יודע שאין סיבה לבית חולים לעכב את פרסום דבר מותו של אדם, אלא אם כן ההודעה על מותו לא הגיעה לידיעת כל בני משפחתו.
שבת הוא יום אידיאלי להפרחת שמועות. גם ברדיו וגם בטלוויזיה לא משודרים עדכונים דחופים, מה שמעצים את משקלן של הרשתות החברתיות, שתופסות לכמה שעות את מקומם של אמצעי התקשורת המוכרים. העובדה שאף לא אחד מאתרי האינטרנט הגדולים פרסם את הידיעה, חיזקה את התחושה שמדובר במידע לא אמין.
מי שגולש בקביעות ברשתות החברתיות יכול למצוא שם מידע רב שמוצג כעובדות בדוקות, אבל מתגלה לאחר בדיקה פשוטה כמידע לא אמין, לעתים כמידע שקרי או כספין שבעלי עניין מפיצים ברשת. שמועות אינן דבר חדש, והמלחמה בהן נידונה מראש לכישלון. הן פורחות בעיקר בעת מציאות ביטחונית שבה רב הנסתר על הגלוי. צה"ל ורשויות נוספות מנסים כבר שנים להיאבק בתופעה, אבל קשה וכמעט בלתי אפשרי להתחקות אחרי מקור השמועות ולאכוף את החוק.
אם עד שעות אחר הצהריים הייתה הידיעה על מותו של בארקן ז"ל כאמור בגדר שמועה, בשעות אחר הצהריים המאוחרות של שבת הפכה הידיעה לעובדה. בטלוויזיה שודרו ידיעות ראשונות על מותו של בארקן, ובאתרי האינטרנט קיבל מותו כותרות ראשיות. מותו של שחקן או אמן, מפורסם ככל שיהיה, אינו מצדיק את פרסום שמו ללא אישור המשפחה. אסור לעשות זאת גם כאשר הידיעה דולפת מבית החולים או מגיעה ממקורות אמינים כמו חברים או מכרים של המנוח. אי־פרסום שמו של אדם מת יכול לנבוע מכך שלא כל בני משפחתו קיבלו כאמור את ההודעה על מותו, ואין סיבה שישמעו לראשונה את הידיעה הקשה על מותו מאמצעי התקשורת.
לא אשכח לעולם את הלילה שבו ניסו כוחות צה"ל לחלץ את החייל נחשון וקסמן ז"ל, שנחטף שישה ימים קודם לכן והוחזק בבית מסתור בביר נבאלא. בפעולת החילוץ נהרג הקצין ניר פורז ז"ל, שזכה לאחר מותו לצל"ש הרמטכ"ל. באותה תקופה הייתי כתב צעיר בטלוויזיה במערכת "מבט לחדשות". מי שהייתה באותה עת עורכת "מבט", יעל חן ז"ל, ביקשה ממני להגיע עם צוות צילום לביתו של פורז ז"ל ברמת השרון. הגעתי אל הבית עוד לפני שהבשורה המרה נמסרה לבני משפחתו של פורז ומצאתי שהבית חשוך ובני המשפחה ישנים. לא העליתי על דעתי להתקרב לבית ובוודאי שלא להיות זה שמביא לבני המשפחה את הבשורה הקשה. המתנתי עם צוות הצילום הרחק מהבית, ואז הבחנתי בחיילים וקצינים שהתקרבו לבית. אלה היו אנשי קצין העיר שבאו להודיע למשפחה את הבשורה הקשה. את קולות הבכי ששמעתי לא אשכח לעולם.
פרסום לא אחראי אינו דבר חדש. את הבשורה על מותו של אסף רמון ז"ל קיבלה רונה רמון ז"ל עוד בטרם הגיעו נציגי הצבא לביתה כדי להודיע לה על התרסקות המטוס שהטיס בנה. היא ראתה את הכתבים בחוץ והבינה שקרה הנורא מכל.
מי שפרסמו את הידיעה על מותו של יהודה בארקן ז"ל ברשתות החברתיות עשו מעשה חמור שלא ייעשה. מי ששיתפו את הידיעות בפייסבוק עשו מעשה חמור לא פחות. ראוי לה למשפחה שאיבדה את יקירה - שינהגו בה בהתחשבות ובכבוד, לא רק באמצעי התקשורת אלא גם ברשתות החברתיות. מי שהזדרז ופרסם את הידיעות ללא אישורה של משפחת בארקן חייב להכות על חטא. לא בטוח שהלקח נלמד. בעידן של רשתות חברתיות שבו הדברים מתפרסמים ללא בדיקה, אנושיות היא לא שם המשחק.
הכותב הוא משפטן ושימש מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון ויו"ר אגודת העיתונאים