כמעט שלושה שבועות חלפו מאז התחלנו עם שעון החורף, ועדיין לא הצלחתי לצאת מהג'ט לג. זה קורה לי בכל שנה כשמחזירים את השעון לאחור. אולי זה הסתיו שפתאום נוחת עליי בן לילה בלי אזהרה, במעין מאניה־דיפרסיה של מזג האוויר. 

רק לפני שבוע הייתי בים ולא יכולתי לנשום מרוב חום בריצת הבוקר, וכמה ימים אחר כך אני יושבת על ספסל עם הקפה של הבוקר ומרגישה ספק בלונדון ספק בתאילנד, באמצע מבול אוגוסט מהביל. בימים כתיקונם, הג'ט לג של שעון החורף נמשך בדיוק חמישה ימים, בדיוק כמו כל שלבי אבל שצריך לעבור לפי הספר כדי להסתגל למצב חדש. בהתחלה מתכחשים לעובדה שמחשיך בחמש, אחר כך זה ממש מכעיס, ביום השלישי אי אפשר להפסיק לחשוב באיזו זווית הייתה השמש אם השעה הייתה שש ולא שבע. ביום הרביעי הדיכאון מתחיל לחלחל לתוך הגוף והמועקה עולה בגרון וקללה קטנה משתחררת בשעה ארבע, כשמבינים שהיום נגמר אבל בעצם לא. 

ביום החמישי כולנו מבינים שאם נגזר עלינו לקבל את המציאות הזאת עד סוף מרץ, אז לפחות נודה על מעט המזל שיש לנו - ששעון החורף מגיע כמו במדינות מתוקנות בסוף אוקטובר, ולא כמה ימים אחרי ראש השנה. ברכות, הגענו לשלב ההשלמה. אם אי אפשר להביס את התסכול, נתנחם בכך שלפחות בהקשר הזה אפשר לרשום ניצחון קטן לשפיות הדעת. ליישר קו עם אירופה זה הכי קרוב לנורמליות שאי פעם נראה. 

אפרופו "נורמליות" ו"ימים כתיקונם", נדמה לי שאפשר להוציא את שני הביטויים הללו מהז'רגון לעד. אם יש משהו שלמדתי בשבעת החודשים האחרונים זה ש"נורמליות" היא עניין יחסי, גם "ימים כתיקונם". גם לפני שנה לא חשבתי שהימים הם כתיקונם, ובוודאי לא סברתי שמה שקורה סביבי הוא נורמלי. איינשטיין צדק. והנה מסר חצי הנחמה שלי לשבוע הזה: לפחות במדע עדיין אפשר להיאחז. 

כדי להתמודד עם החשיכה המוקדמת, ואולי כדי לסגל לעצמי קצת הרגלי ניו אייג' נוסח רובין שארמה, לשלוות נפש ולהתעשרות קוסמית מהירה, החלטתי לכוון את השעון המעורר שעה אחת קודם. לנסות להתעורר בחמש או בחמש וחצי לכל המאוחר ולהספיק להיות שם, נוכחת כשהזריחה מתרחשת בשמיים, לעשות אימון על הבוקר, לאמץ הרגלי זן מדיטטיביים, לבדוק אם בשעות הללו יש מאגרי השראה בלתי־נדלים, כמו שכולם מספרים. ובעיקר, לא לפספס שנייה אחת של אור יום, בימים שבהם חמש אחר הצהריים נדמה כמו חצות הליל. 

על אף ערנותי המרבית במשך 12 שעות האור, שרובה הייתה שמשית, למעט יום וחצי של גשם מטורלל, אני מרגישה שעדיין חסר לי אור. במשך שבועיים אני מסתובבת בתחושה שיש מעליי נורה אחת שרופה שחייבים להחליף. לפני כשנתיים, כשהייתי בקצה העולם, בקוטב הצפוני בשיא החורף, השמש הייתה עולה בסביבות 11 בבוקר ושוקעת באחת בצהריים. האור שלפני הזריחה היה מלווה בדמדומים שנדמו כמו שקיעה הדרגתית נורמלית, אבל את החשיכה המוחלטת באחת וחצי בצהריים לא היה אפשר לתפוס. שותפיי לנסיעה הארוכה היו מודאגים מהשפעת החשיכה במשך שבעה ימים על שלוות הנפש שלהם. אני, בניגוד לכל הציפיות, דווקא נהניתי. אולי מכיוון שידעתי שזה זמני. 

המדריך שלנו סיפר שאחוזי ההתאבדות באזורים הללו גבוהים מאוד. שגם תושבי המקום שנולדו למצב הזה ולא מכירים משהו אחר סובלים ממחסור באור, מה שגרם לי להבין שזה מצב ביולוגי, צורך של גוף האדם שלא תלוי במקום או בהרגל. בניגוד לקור או לחום, בני אדם לא יכולים להסתגל למחסור באור. כמה ימים של חיים בקצה החשוך של כדור הארץ גרמו לי להוריד הילוך למצב לילה. בניגוד לאזהרות טרום הנסיעה לא רציתי לישון, אבל הרגשתי שאני מתנהלת רגשית על הילוך שני, מדי פעם מעבירה לשלישי. זה היה המקסימום. אפילו קצב הדיבור שלי היה אחר. תהיתי לא רק איך מרגישים אנשים שיוצאים ליום עבודה והפסקת הצהריים שלהם נראית כמו ארוחת ערב, אלא כמה זמן הייתי מצליחה לשרוד בתנאים האלה. 

ביום למחרת הזזת המחוגים ראיתי תור ארוך בלתי־מוסבר מחוץ לחנות השעונים ליד הבית. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הנחיות הקורונה, אבל כשהחנות התרוקנה מלקוחות ביום שאחרי, החלטתי לתפוס את נתן השען ולהבין על מה המהומה. מתברר שכשמזיזים את מחוגי השעונים לאחור לא בכיוון השעון, הורסים כליל את המנגנון. נראה שבכל זאת יש היגיון בכרונולוגיה של חיים, עונות שנה והחלפות שעון, גם אם לפעמים צריך דקה להתרגל אליהן שוב. אם נדלג כדי לקצר לעצמנו את הדרך, מה שווה כל המסע הזה?