שלולית של רעל: בהתחלה ניסו להגיד שהוא "שתול". אחר כך ניסו להסביר שהוא "לא שייך". הוא עצמו אמר שהוא לא חלק מההפגנות, הוא בא רק כשמשהו מרגיז אותו ברשתות החברתיות. אפרים גרייף, זה שאיחל אתמול למשפחת פרקש "עוד אחד כזה", זה שהודיע שהבן, סרן תם פרקש, טייס אפאצ'י שנהרג בלבנון השנייה, הוא בעצם עונש מאלוהים על שמאלנותה של המשפחה.
ראיינתי אותו אתמול ברדיו 103FM, הבטתי בו בראיונות שפיזר ביד רחבה בערוצי הטלוויזיה. ישראלי כמוכם וכמוני. אדם מן היישוב. אין לו קרניים, הוא לא מגואל בדם. הוא מגואל בשנאה.
גרייף ניסה להרחיק את עצמו אתמול מהביביזם. האמת שונה. הוא חבר ברבות מקבוצות הוואטסאפ המיליטנטיות, הגסות והאלימות ביותר של החבורה הזו. הקבוצות שבהן זורם נהר הביוב הבוקע מהמבוע בבלפור, יאיר נתניהו.
הנה כמה דוגמאות למה שגרייף כותב שם, באותן קבוצות: בקבוצת "כולנו נגד הבג"ץ כללי 1" הובא מידע על מפגיני הדגלים השחורים ושיירת הצוללות המתוכננת בסוף השבוע. אפרים גרייף: "נקווה שמחבל יחדור ביניהם". בקבוצה אחרת, על מפגינה אחרת, הוא כותב: "באותו הרגע שהיא הניפה סמרטוט שחור, במקום היו צריכים לשים לה כדור בראש". בקבוצת "רן כרמי בוזגלו דיונים", ליד פירוט מסלול ההפגנות נגד ראש הממשלה, גרייף כותב: "הממשלה צריכה לתת הנחיה לצה"ל להעמיד צלפים לאורך הדרך".
גרייף היה חבר מתמיד גם בכנופיה שהפגינה במשך חודשים מול ביתה של התובעת עו"ד ליאת בן־ארי במושב חרות. באחד הסרטונים שראיתי מההפגנות האלה, הוא מצווח כאחוז אמוק סדרה ארוכה של גידופים לעבר ביתה של התובעת.
מנהיגת המחנה הזה, ביובית בשם אורלי לב, גדפנית עילאית ומפיצת פייק עילגת במיוחד, נחקרה בעבר בגין חשד לאיומים על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. לב היא לא פעילה פוליטית מהשוליים. היא הכי מרכז, הכי קרובה לנתניהו, לאמיר אוחנה, לכל מי שתגידו. היא מצולמת, מחובקת ומתרפקת על נתניהו בכל הזדמנות. לאחר פתיחת משפטו בירושלים היא קיבלה איתו אפילו זמן איכות בנפרד.
לב הובילה את העלילה, שבמסגרתה נטען שבנה של בן־ארי תקף שוטרים (שקר הזוי), ואחר כך את המעשייה הלא תיאמן, שלפיה בן־ארי כלל לא יושבת שבעה על אחותה שנפטרה, כי אין לה בכלל אחות וכל זה הוא תרגיל כדי לפזר את ההפגנות נגדה.
גם כשהבאתי את המונולוג הכואב של בנה היתום של האחות, הביביסטים לא נרגעו. הם בשלהם, עם האמת שלהם, עם השקרים, השנאה, ההסתה, הגידופים, שפת הביבים והמגפון. הם, וצבא ה"עיתונאים", הנרתמים לשירותם בערוץ הטלוויזיה הפרטי, בערוצי רדיו שהופקעו, בכל תעלות הביוב שאפשר להעלות על הדעת.
לפני יומיים נפל דבר. לב הודיעה בנאום חוצב להבות שזהו, הם נוטשים את המשמרת במושב חרות ועוברים לקיסריה. יש מטרה חדשה. משפחת פרקש. הוריו של סרן תם פרקש ז"ל, המתגוררים בשכנות לראש הממשלה ומעזים לארח בביתם, מדי פעם, מפגינים נגד נתניהו.
אתמול, באחד הראיונות ההזויים שנתנה, שמעתי את אותה לב קובעת שמשפחת פרקש, "כמשפחה שכולה, לא יכולה לקחת צד, הם חייבים להיות באמצע, אובייקטיבים". מאיפה היא הביאה את ההגות הזו? מי סיפר לה את ההבל הזה? אפשר רק לנחש. כך או אחרת, המראות משלשום בלילה בקיסריה הסעירו את המדינה, ובצדק.
בואו נעשה סדר: הפגנות מול בית של אזרח פרטי אינן נהנות מההגנה המופלגת שהדמוקרטיה מעניקה להפגנות מול נבחרי ציבור בכלל וראש ממשלה בפרט. הבית של משפחת פרקש בקיסריה לא ממומן, כולו או חלקו, מכספי ציבור. את הווילה של משפחת נתניהו בקיסריה מממן משלם המסים הישראלי, במיליונים רבים. לראשונה מאז קום המדינה, הצליחה המשפחה השלטת להשית את כל הוצאות הווילה הפרטית שלה על הקופה הציבורית, ובימים אלה ממש היא גם סוחטת מהמדינה פטור מלא ממס על ההטבות המופרכות האלה.
למרות כל זה, מותר ואפשר להפגין גם נגד משפחת פרקש, או כל משפחה אחרת. הטקסטים זה מה שמקומם. עזות המצח, הגובלת במופרעות, להגיד לאם שכולה שבנה מתהפך בקבר, ולאחל לה לשכול עוד בן, רק כי היא מעזה לתמוך בהפגנות נגד ראש הממשלה. ולנוכח כל זה, בסופו של יום אתמול הואילה "מפלגת הליכוד" לפרסם התנצלות רפה בשמו של ראש הממשלה, על מעשי הנבלה של חסידיו בקיסריה.
נתניהו הוסיף כמובן, ברפלקס מותנה, גם את הקיטורים הרגילים על ההפגנה נגדו. זה תמיד מתחיל ונגמר בו. מאיימים עליו, רודפים אותו, מקללים אותו. הוא שוכח שהוא ראש הממשלה. שזה חלק מהתפקיד. שכל קודמיו עברו את זה (אחד אפילו נרצח), אבל לא שכחו לרגע את אחריותם הציבורית, את צלם האנוש שלהם, את הערכים הבסיסיים שמאחדים אותנו כאן לעם אחד.
לאט לאט מתברר שהוא לא רק שוכח, הוא גם משכיח את הערכים האלה מחלק ניכר מהציבור. הוא ממיס את הדבק שעדיין מאחד אותנו כאן, לשלולית רעילה של שנאה, ואני בספק אם אפשר יהיה לתקן את מה שהוא חולל כאן, לאחר לכתו...
הטור המלא יפורסם מחר ב"מעריב־סופהשבוע"