בחלומי אני סופר־אבא. אב השנה המושלם והטוב ביותר בעולם המערבי. אחד כזה שיודע לענות על כל צרה ובעיה של בתו בחום ובסבלנות. אבא שיודע בדיוק מתי לתת בקבוק, איך להחליף חיתול ביעילות מרבית ושמחזיק ביכולות פענוח מושלמות של המלל ההולך ומצטבר של מיכאלה הקטנה, שהופך אט־אט לשיח שוצף. זה כמובן מתרחש רק בחלומות.
במציאות ההבנה שלי מועטה מאוד. אני מגשש באפלה, לומד מטעויות ובעיקר חרד לפשל. אני מבוהל מהאפשרות שהיא לא מתפתחת מהר מספיק, שאיני מבלה לצדה די זמן, שהיא תיפול ותחבל ובכללי שלא תהיה מבסוטה. זו גולת הכותרת של הכל - ילדה עם חיוך היא כנראה יצור מאושר. אבל מהו האושר?
גם במקרה הזה נדרשת עבודה של בלש מומחה. אין מדריך ואין מורה. ניסוי וטעייה כואבים מלווים אותי לאורך הדרך. בשבוע שעבר ביקרנו בבית של בת משפחה. פסנתר מפואר ניצב בלב הסלון, ומיכאלה, בעזרת מבוגר שהשגיח, התיישבה והחלה להכות על הקלידים. משום מה נדמה לי שנהנתה מהפעולה, ובראשי התרוצצו בחוסר שליטה מוחלט סרטים של אשמה והישגיות. "אם נשקיע מספיק, הילדה יכולה להיות בטהובן או לפחות עילוי כדוגמת אותם קטנטנים יוצאי דופן שמלהטטים מול קהל רב כבר מגיל 5".
מאותו רגע טירוף של קניית פסנתר עבורה השתלט עליי. אם לא אספק לה אחד, איך תממש את מלוא הפוטנציאל? שוב האשם הארור מחלחל. ביתנו חמים ונעים אך קטן מדי עבור כלי נגינה מסיבי. אבל זה לא משנה לי. בדמיוני שוברים קירות, מרימים מחיצות והכל כדי שיהיה לה על מה לנגן.
הרהורים על יחידת הסגולה שתצמח מבית אתגר ליוו אותי במשך ימים, גם כשהוצאתי את הילדה מהגן. ברוב כבוד המשכנו לגינה השכונתית. כך מתנהל הטקס היומי הקבוע שלה. לא תמיד אני מספיק לקחת בו חלק בשל עבודה ושלל עומסים. אבל באותו היום המדובר זכיתי. כך דחפתי את העגלה, חולם ומפנטז, ומיכאלה בממלכה שלה נראתה מבסוטה.
הגענו לגינה הציבורית. מבוגרים וילדים משחקים בימי קורונה. שומרים מרחק ועדיין מנסים לשמור על שפיות, בהתאם להנחיות, בבלגן שהפך לשגרה. פתאום הילדה התחילה להתפתל ולצעוק. השיחה איתה עדיין לא זורמת ודורשת לוליינות מחשבתית, תוך ניסיון לענות על רצונותיה ולמנוע תסכולים. מיכאלה הצביעה על העגלה ומלמלה: "ריאו". שוב ושוב. מה זה "ריאו"? השם ירחם.
המילה המוזרה הפכה לצעקה רמה. "ריאו". מה היא רוצה? התחלתי לשלוף את כל החבוי בעגלה: מים, במבה ישנה, פתיבר שהכנתי מבעוד מועד לרגעי משבר, חיתולים, בגדים להחלפה, מגבונים לחים, הארנק שלי ומפתחות. דבר מאלה אינו "ריאו". התסכול שלה הפך לזעם. מיכאלה רקעה ברגליה והתחילה לבכות.
הבכי הסלים להתייפחות. אני מנסה לשאול, לברר, להתחנן, מרים כל פריט שבנמצא עם מחווה נואשת ופרצוף דבילי - ואין פתרון. היא מתפוצצת. האירוע הפרטי גדל לציבורי. אמהות אחרות מגניבות מבט לאב הכושל. שיימינג שקט אבל חודר של עיניים נוזפות, ללא קול. אני מרגיש כמו האבא הכי גרוע בעולם.
"מה קרה?", זורקת לעברי אישה שניצבה במרחק מטרים ספורים מאיתנו, כשבידיה תינוק שליו וממושמע. "הכל בסדר. היא עצבנית. זה כבר יחלוף", אני משיב בבושה אינסופית. "היא רוצה משהו", הדיאלוג הנוקב מצדה נמשך. "הבעיה שאני לא מבין בדיוק מה", עניתי בכנות.
מיכאלה ניגשת לעגלה ונוברת בערימה שהוצאתי, עד שתופסת את הפתיבר, ניגשת לכלב לבן וקטן שנבח בשובבות ומגישה לו פיסה מהביסקוויט. "אתה רואה, היא ידעה בדיוק מה היא צריכה", קינחה הרס"רית את השיח בטון קשוח והוסיפה הנהון ראש משפיל, ואצלי במוח ללא הפסק מהדהדת המחשבה: "אתה האבא הכי גרוע בעולם. אתה האבא הכי גרוע בעולם. אתה האבא הכי גרוע בעולם".
אחרי שנרגעה, ניסיתי לפייס אותה בגלידה. עם הלק הראשון הזעם שהיה נמחה, ושוב מיכאלה עלצה כהרגלה. בדרך הביתה לא ידעתי אם לבכות או לדפוק את הראש בקיר. איך התביישתי. כמה צער גרמתי לה והגרוע מכל, לא הצלחתי להבין מדוע.
בורא עולם, גרמי שמיים, מלאכי עליון, מישהו יודע מהו "ריאו"? כעבור כמה שעות אשתי חזרה הביתה. נסער ומרוט ביקשתי שתסביר לי את פשר הביטוי הנפיץ שהרס לנו את היום ובאותה אבחה גם את הביטחון העצמי שלי. "ריאו? זה הסיפור? כשהיא מגיעה לגן, מדי פעם היא מקבלת עוגיית אוריאו. היא קוראת לה ריאו". וכך למדתי שיעור חשוב בחיים: איך ממתק פשוט יכול למוטט אדם.