יש נושא אחד, כאוב במיוחד, שלא מדברים עליו, והוא נוגע לרבים מאיתנו

"נ' מבקש שתאספי את כל הכתבים שלך, הוא מעלה אתכם לוועידה דחופה". אצל נ' הכל היה דחוף. הכל. חלוקת המשקלים שלו, איך נגיד, לא הייתה מווסתת. אולי זו הסיבה שהוא פילס את דרכו לצמרת התקשורת באופן כה מטאורי.

הממונות והממונים עליו, כלומר הבעלים של כלי התקשורת, היו מבחינתו "הכי". הכי טובים, הכי חכמים, הכי מעוררי יראה, בדיוק כשם שמי שהיו מתחתיו בשרשרת המזון היו "הכי". הכי ראויים לרמיסה, הכי מושפלים, הכי ניתנים למשחק. ברצותו, הודיע שאיקס יעבור לעבוד באזור הצפון, גם אם איקס היה בכלל תושב הנגב הדרומי. ברצותו, היה שותל מרגלים קטנים מטעמו במערכות העיתונים השונות, כאלו שהיו מצמידים כוס ואוזן לדלתות כדי לשמוע מה קורה בחדרי חדרים. וזה כל עוד היו חדרים, כי נ' היה כל כך משוכנע שכולם כמוהו, כלומר עשויים מהחומר שממנו עשויה ההפכפכות, שיום אחד הוא החליט להביא קבלן שהסיר את כל הקירות. והקירות הפכו לשקופים.

מקץ כמה דקות התכנסנו, עורכות וכתבים מכל רחבי הארץ, לשיחת הוועידה הדחופה. באותה תקופה קבוצת כדורגל עם מסורת רבת שנים נרכשה על ידי טייקון עם אספירציות גבוהות לחנך מחדש את קהל האוהדים שלה, באמצעות, למשל, סושי ביציעים. לבתו, הטייקון העניק את הקבוצה כמתנה לעיצוב על פי טעמה.

נ' היה נחוש לפרסם כתבת ענק על הטייקון ובת הטייקון. הוא פיזר משימות: "אתה תמצא את החברים מהתיכון ואת ספר המחזור שלה", "את תדברי עם הגננת. אני רוצה לדעת הכל. מה היא עשתה, מה היא לא עשתה בגן", "אתה תאתר את כל האקסים שלה", וכהנה וכהנה משימות, כי אצל נ', כאמור, חלוקת משקלים סבירה לא הייתה חלק מתנאי ההעסקה. בסוף השיחה הוא סיכם: "צאו לדרך! תתאבדו על זה!".

תתאבדו על זה, הוא אמר. אני ביקשתי שיישארו בחיים. שלא יגזימו. אני צריכה כתבות וכתבים חיים. אל תתאבדו בשביל כלום, אמרתי. לא הרבה זמן אחר כך הוא אמר לי שאני לא מתאימה לתפקיד כי "אנחנו לא מדברים באותה שפה". צדק. בפיטוריי ציווה לי את החיים.

"תתאבד על זה!", אני שומעת קריאות מפי חברים של המתמודדים בתחרויות מרובות רייטינג כמו "נינג'ה ישראל". אלה אמורות להיות קריאות עידוד. הקהל בבית, צעיר או מבוגר, שומע את זה. האוזן שלו מתרגלת לרעיון ש"להתאבד על משהו" זה טוב. זה אפילו מבורך. אף לא אחד נעצר לרגע ואומר: את זה צריך להעיף לכל הרוחות מהעריכה. זה לא ביטוי שראוי שיישמע או ייאמר, בוודאי לא בהקשר של מילות עידוד.

***
אם כבר לדבר על התאבדות, אז שיהיה בגלוי. כי נכון לעכשיו, אין אף גוף במדינת ישראל שמוכן לאסוף את נתוני ההתאבדויות. המספר שמלפני הקורונה מדבר על כ־600 איש, כולל בני נוער וילדים, שמתאבדים בישראל בשנה. באחריות, זה קשקוש. צה"ל שומר לעצמו את המספרים והשמות, משרד הבריאות לא באמת אוסף את הנתונים וגם חברה קדישא, שזו בעצם חברות קדישא עם למעלה מ־12 גופים שמפוזרים ברחבי הארץ, לא עוסקת בריכוז.

אני רוצה לדבר בגלוי על התאבדות. כל מי שאיבדו אדם אהוב ויקר ללבם בנסיבות של התאבדות יבינו. ומי שלא – לא אאחל להבין. בעיתון, במקרה הטוב, זה מסתכם בידיעה קטנטונת על מציאת גופתו של אדם ש"מצא את מותו בנסיבות טרגיות". "מצא את מותו" זה לא מדויק. הוא חיפש אותו והביא אותו אליו. "רצח ב־180 מעלות", קוראים לזה אנשי מקצוע. החוויה שלי היא אחרת. החוויה שלי היא שמדובר באירוע טרור רב נפגעים. אי אפשר לתאר את מידת הכאב, הזעזוע, הכעס, העצב, היגון, האכזבה, שאדם שמתאבד מותיר בלכתו. בליל של תחושות קשות, יומיומיות, בלי לילה ובלי יום.

אדם שמתאבד משאיר שאלות שלא ייענו ותמיד ירחפו מעל. הוא משאיר ייסורים יומיים שמנקרים: אולי אם הייתי עושה כך וכך, הייתי מונעת ממנו את המעשה? איך לא ידענו? אדם שמתאבד מותיר אחריו לעד קרקע מתנדנדת ושאלות קבועות מהסביבה: "היו סימנים? הייתה כתובת על הקיר?", כשמציאת הכתובת על הקיר היא חסרת סיכוי כשצריך לאתר מילים מאוד מסוימות בקירות מלאים גרפיטי ושרבוטים מזיכרון. אדם שמתאבד משאיר חלל שלא יתמלא. לפעמים הוא גדל, לפעמים נדמה שהוא קצת יותר קטן, אבל לעולם אינו מתמלא.

בדק בית

ככה מפריכים מיתוסים שנוגעים לדור המסכים, או לפחות חלקית: נותנים לבני 13 נוהמים משחק קופסה תחרותי במתח גבוה, ואומרים להם: תתמודדו. ב"אניגמה" מוטל על חברי הצוות להעביר ביניהם קוד מוצפן בצורה של תשדורת גלויה, בלי שחברי הצוות המתחרה, המאזינים לתשדורת, יצליחו לפצח אותו. לכל צוות יש אניגמה שבו הם יכולים לראות את מילות הצופן באופן בלעדי. בכל סבב, אחד מחברי הצוות נבחר לתפקיד השדרן, ומקבל משימה סודית להעברת קוד ספרתי אל חברי הצוות שלו בקול רם באמצעות רמזים מובנים וברורים מצד אחד, אבל מעורפלים מספיק כדי לבלבל את הצוות היריב. בחזרה אל הפרכת המיתוס: המסקנה היא שכל מה שצריך בשביל להתיק את העיניים ממסך פרטי, הוא מסך קבוצתי ואתגר מעניין.

"אניגמה" של "הקוביה משחקים", לבני 12 ומעלה, מיועד ל 3־8 שחקנים. מחיר: 150 שקלים

המלצתרבות

נישאר במסכים. היתרון הגדול במופעי תרבות גדולים שנגזר עליהם להצטמצם למסכים קטנים, הוא הידיעה שלא משנה איזו גחמה תכפו עלינו – סגר, עוצר או כל דבר אחר, הם יוכלו להתקיים במרחב החדש. פסטיבל אלמינא, חגיגה רב־תרבותית שמתקיימת זו השנה החמישית, תתקיים בחג של החגים עם הצגות מבית היוצר של תיאטרון אלמינא והצגות אורחות, מופעי לייב, חידונים אינטראקטיביים נושאי פרסים וסדנאות יצירה. באלמינא כמו באלמינא, התיאטרון שהקימו נורמן עיסא וגדעונה רז, המגוון נע בין הצגות דו־לשוניות ("ארנבים", "שמוליקיפוד", "שניים על גג אחד"), הצגות בעברית ("פלא"), בערבית ("טרופותי" ובכורת "עששית הקטנה") וגם בגרסאות תיאטרון־מחול לקטנטנים ("אֶה-אוֹ!") ואפילו בג'יבריש־ארמית ("אח אח בום טראח").

פסטיבל אלמינא החמישי, החג של החגים, 14־16 בדצמבר, בחינם