מהרגע שבו אופציית הבחירות חזרה לסדר היום, המדינה נמלאה בספקולציות על מפלגות חדשות. החל מ"מפלגת המקצוענים", הכוללת את כל כוכבי הטיפול בקורונה למיניהם, מרוני גמזו דרך משה בר סימן טוב, וכלה במפלגת גנרלים חדשה, שתכלול את בוגי יעלון, גדי איזנקוט, עמוס ידלין ועוד. גם אם כל אלה יתגלו בסופו של דבר כלא יותר מספינים, הם בהחלט מסמלים את משאת הנפש של ציבור הבוחרים, לפחות באזורי השמאל־מרכז - משיחים חדשים המגיעים מחוץ לפוליטיקה. למעשה, העובדה שהם אינם חלק מהמשחק הפוליטי הישן עומדת לזכותם. הם נתפסים כ"נקיים", “מקצועיים" ונהנים מאבק כוכבים. הרבה יותר מכל “עסקן פוליטי" אפור.
וזה לא חדש. כמעט כל מפלגות המרכז שהוקמו כאן בשני העשורים האחרונים נראות יותר כמו ליהוק של ריאליטי מאשר אבולוציה טבעית של מנגנון פוליטי. מישהו כמו יאיר לפיד, למשל, כרגע יו"ר האופוזיציה, היה מרבית שנותיו כוכב תקשורת. לא פעיל פוליטי שכיתת רגליו בין סניפי מפלגה וחתונות של פעילי מרכז. כנ"ל מרב מיכאלי, עפר שלח, יועז הנדל ועוד רבים אחרים. בקרוב, אחרי שאימון נבחרת ישראל כבר יהיה קטן עליו, עוד נקבל גם את אייל ברקוביץ' כדמות מרכזית במפלגה חדשה.
ואלה לא רק אנשי תקשורת בולטים. נדמה שכל מי שהצליח או התבלט מחוץ לשדה הפוליטי הוא יעד לחיזורים של התארגנויות פוליטיות נוכחיות. אפילו תפוח האדמה הלוהט של הרגע, ח"כ יפעת שאשא ביטון, עלתה לגדולה רגעית בעיקר כי היא נתפסת כהפך מ"פוליטיקאית רגילה". היא העזה לקרוא תיגר על בנימין נתניהו ועל אנשי המקצוע של משרד הבריאות, ועל כן אנשים רואים בה כמישהי שקורצה מחומר אחר. כלומר, לא של פוליטיקאי.
מנגד, חברי כנסת של הליכוד - אולי המפלגה האחרונה בישראל שעדיין מתנהלת בסגנון המסורתי של צמיחה מלמטה ופוליטיקאי כמקצוע לכל החיים - זוכים לבוז ולביקורת על כך שהם “אנשי מנגנון"; “לא עשו בחיים שלהם שום דבר חוץ מעסקנות פוליטית" וכו'.
כל אלה ממחישים את המשבר החמור שהפוליטיקה הישראלית מצויה בו. הפוליטיקאים הישראלים אומנם הרוויחו ביושר, בהכללה גסה, את המוניטין המפוקפק שלהם. אבל הפיכתו של המושג “פוליטיקאי" למילה גסה היא לא פחות מטרגדיה.
אם נשנה לרגע את השם לשליח ציבור, או נבחר ציבור, אולי נוכל להיזכר בתכלית המקורית של המקצוע הזה. כן, מקצוע. לכל דבר. כזה שמצריך לצד כריזמה וכישרון גם ידע, עבודה קשה וניסיון מצטבר. פוליטיקאים אמורים לתרגם רצון של ציבורים גדולים, שהם מחוברים אליהם, לכוח פוליטי. ולצורך כך הם נדרשים להכיר את הציבור. דרך הרגליים ובאמצעות המנגנון הפוליטי, הלא פעם סיזיפי. לא לצנוח מלמעלה, ככוכבים מנותקים שמצטלמים היטב ויודעים לדקלם את הססמאות הנכונות.
זה לא שמי שהגיע לפוליטיקה אחרי שנים ארוכות של הצלחה בתחום אחר הוא, בהכרח, מנותק. אבל קרוב לוודאי שאדם שבילה את מרבית חייו הבוגרים בשדה הפוליטי יכיר טוב יותר את רחשי לבם של המצביעים. כן, גם אם לצורך כך הוא נאלץ לרקוד איתם בחתונות ולקדם אינטרסים שלהם. הרי זוהי תכליתו - להיות שליח ציבור. שלא במקרה, חלק ניכר מהמנהיגים הכי בולטים שלנו היו עסקנים פוליטיים לכל דבר. ע"ע שמעון פרס, מנחם בגין, יוסי שריד ואחרים.
אם המוטיבציה הבסיסית שלך, כפוליטיקאי, היא לעזור לציבור ולקדם אג'נדות ועמדות שנראות לך חיוניות (לצד, כמובן, שאיפות אישיות מובנות), אין שום פסול בכך שזהו תחום העיסוק הקבוע שלך. להפך. המדינה זקוקה דווקא לפוליטיקאים מקצועיים ומיומנים. אצנים למרחקים ארוכים. לא לכוכבי שביט רגעיים, שתופסים טרמפ על התחום, נושאים נאום נמלץ (שנכתב בידי פרסומאים) על מחויבותם לציבור ואז עוברים הלאה, רגע אחרי ההפסד הראשון שלהם.
אחרי הכל, מדוע גנרל שמגיל 18 נמצא במערכת היררכית ומנותקת יהיה ער יותר לצורכי הציבור ולרחשי לבו מפוליטיקאי, כזה שעסק כל חייו ביצירת קשר ישיר עם האנשים בשטח? בקיצור, זהו בלוז לעסקן האפור. הגיעה העת שיחזור.
על הסכין
1. רכישתה של מחצית מבית"ר ירושלים בידי השייח׳ חמד בן ח׳ליפה מאיחוד האמירויות היא אולי סיפור הצדק הפואטי הכי גדול שהיה כאן כבר שנים. המועדון, שעד היום לא שילב שחקנים ערבים, נרכש על ידי ערבים, שייקחו חלק בניהול שלו. אגב, מה שלא יהיה, התגובות של מרבית אוהדי בית"ר - בינתיים לפחות - משמחות באיפוק שלהן.
2. סיכום ההשמעות של שנת 2020 בספוטיפיי בישראל גילה שתי מגמות מקבילות. מצד אחד, השנה האזינו כאן ליותר מוזיקה ישראלית - צפוי מאוד לעידן קורונה. מהעבר השני, שני השירים הכי מושמעים בישראל היו גם המושמעים ביותר בעולם. של דה וויקנד ושל טונס אנד איי. מעודד לגלות שלא התנתקנו, למרות הכל.
3. ההצהרה הדרמטית של אולפני וורנר, שיעלו את כל סרטיהם החדשים ישירות בסטרימינג (כלומר, בטלוויזיה), היא שיאה של המגמה שהקורונה רק האיצה: הקולנוע הישן מרים ידיים למול הטלוויזיה, והחוויה של הליכה לבית קולנוע תהפוך בהדרגה למשהו וינטג'י, המיועד רק לקהל של משוגעים לדבר. כמו, למשל, האזנה לתקליטים.