לפרנסס פרקינס היו חיים מעניינים, וגם ארוכים למדי. היא למדה כימיה ופיזיקה, נישאה לגבר שהתגלה בהמשך כחולה נפש, חייתה עם מאהבת, הייתה מנהיגה פמיניסטית ומנהיגת פועלים. היא גם עשתה היסטוריה: למשך תריסר שנים סוערות, משנת 1933 ועד שנת 1945, שנות משבר כלכלי ומלחמת עולם, שימשה כשרת העבודה בממשל הנשיא פרנקלין רוזוולט. היא הייתה האישה הראשונה אי־פעם שהתמנתה לקבינט של נשיא אמריקאי. לא במקרה זה קרה בקדנציה של רוזוולט, שגיבש את קואליציית המיעוטים - עמוד התווך של המפלגה הדמוקרטית עד היום.
הקבינט של רוזוולט זכה לביקורת עם מינויו. חבר קונגרס רפובליקני תקע בו סיכה, וקבע שהקבינט מוכיח שרוזוולט מתכוון לדבוק בהבטחתו לזכור את "האדם הנשכח". ולראיה: הוא מינה עשרה שרים שאיש אינו יודע מיהם. אלא שכפי שכתב אדם כהן בספרו על מאה הימים הראשונים של הנשיא, זה היה קבינט "שנבחר בקפידה", בין השאר, כדי שיהיה המגוון ביותר בהיסטוריה. כולל - אפילו - אישה אחת.
ג'ו ביידן ישבור את השיא של רוזוולט, ויקבע רף חדש של גיוון. הוא כבר הבטיח שכך יהיה, וגם מממש. אלחנדרו מיורקס יהיה המהגר הראשון שיעמוד בראש המשרד לביטחון המולדת. בסך הכל כבר מונו שבע נשים ותשעה לא־לבנים לממשלת ביידן. פיט בוטיג'ג' יהיה השר ההומו הראשון שהסנאט נדרש לאשר. הוא יהיה שר התחבורה. וכמובן, אפשר להתווכח על השאלה אם זה נחוץ, אם זה המבחן החשוב לממשלה, או אם גיוון הוא קריטריון בריא לבחירת שרים. אבל זה ויכוח שתועלתו מועטה, משום שהנשיא הנבחר כבר קיבל החלטה. לצדו תכהן סגנית - הראשונה בתולדות אמריקה. תכהן שרת אוצר - הראשונה בהיסטוריה. תכהן שרת אנרגיה - הוא ממנה לתפקיד את מושלת מישיגן הנמרצת.
גם באו"ם תכהן שגרירה. ולא רק שהיא אישה - אלא אישה שחורה. כבר היו שגרירות חשובות באו"ם, ולא מעט. בהן הראשונה, האגדית, ג'ין קירקפטריק, שמינה רונלד רייגן, ואחריה מדלן אולברייט, שעברה מהאו"ם למשרת שרת החוץ, וסוזן רייס, שהייתה האישה השחורה הראשונה באו"ם, שקודמה אחר כך למשרת היועצת לביטחון לאומי של ברק אובמה (רייס תכהן בממשל של ביידן, אבל תעסוק במדיניות פנים־אמריקאית) והייתה ניקי היילי, שמדובר בה כמועמדת לנשיאות בעוד ארבע שנים.
ביידן ישבור את השיא במינוי נשים. לא רק בזכות מינויים שגרתיים כמו שגרירה לאו"ם או שרת עבודה, אלא גם בזכות מינויים ששוברים מסורת, כמו מינוי לשרת אוצר (ג'נט ילן היהודייה, ולא היחידה). מצד שני, השמועות על מינוי אישה לשרת ההגנה לא התממשו. לתפקיד הזה בחר גנרל, לויד אוסטין, המוכר לכמה עמיתים בישראל בזכות שירותו כמפקד פיקוד המרכז סנטקום. לא עניין של מה בכך, כי מאז 1947 החוק האמריקאי אוסר בעיקרון על מינוי אנשי צבא לתפקיד האזרחי של שר ההגנה. ביידן יזדקק לאישור מיוחד של הקונגרס כדי להעביר את המינוי הזה - מהסוג שניתן רק פעמיים עד כה.
זה קרה בפעם האחרונה עם מינויו של הגנרל ג'ים מאטיס לשר ההגנה של דונלד טראמפ, ואז התנגדו למהלך לא מעט דמוקרטים, שטענו כי זאת עמדתם העקרונית: שר ההגנה מוכרח להיות אזרח. עכשיו יעמוד למבחן העיקרון הזה. מבחן שמשמעותו הן התנגדות למינוי של שר הגנה מטעמו של נשיא דמוקרטי, והן התנגדות למינוי של שר הגנה ששובר בעצמו תקרת זכוכית. אוסטין יהיה השחור הראשון אי־פעם לשמש כשר ההגנה. ובכל זאת, הסנאטורים הדמוקרטים אליזבת וורן וריצ'רד בלומנטל, שהצביעו נגד השהיית חוק המינויים במקרה של מאטיס, כבר הודיעו שיצביעו גם נגד השהיית החוק במקרה הזה.
האתגר הסיני
אוסטין בילה את רוב שירותו הצבאי - ו"בילה" היא כמובן מילה טעונה בהקשר הזה - במזרח התיכון. כמה מבקרים של המינוי, הסבורים שמדובר בהחלטה שגויה, מתמקדים בעובדה הזאת, ובכך שהמזרח התיכון כבר מזמן איננו הדאגה העיקרית של הממשל האמריקאי. כמובן, ישנה איראן. בעיה קבועה. אבל אנשי מדיניות החוץ של ממשל ביידן לא רוצים להשחית את זמנם על עניינים מקומיים באזורנו. הם מביטים על בעיות גלובליות, כמו התחממות כדור הארץ, ועל משחקים מעצמתיים, כמו יחסיה הטעונים של ארה"ב עם סין. לאוסטין אין הרבה ניסיון שאפשר לקשר לזירה הסינית. יכול להיות שהקרב, ויהיה קרב, על המדיניות האמריקאית מול סין, יתנהל מעל ראשו.
ג'ון קרי, המינוי של ביידן לעמוד בראש החץ של המאבק בהתחממות הגלובלית, מדבר על סין כעל שותפה, מדינה שצריך לעבוד איתה מול האויב שאינו מבחין בגבולות ובעמים. ג'ייק סליבן, שיהיה היועץ לביטחון לאומי של ביידן, מדבר על סין כעל יריבה.
לפני שבועיים הודיע הבית הלבן של דונלד טראמפ על כוונתו להשתמש ביין מתוצרת אוסטרליה באחת מקבלות הפנים בחגי החורף. תגובה סמלית על ההחלטה של סין להטיל מכסים על יינות אוסטרליים. יחסי סין עם אוסטרליה הם מוקד קבוע של מתח, שהחריף בחודשים האחרונים. סליבן, בשמו של הממשל הבא, כבר הבטיח גם הוא לאוסטרלים לעמוד לצדם "שכם אל שכם" לנוכח התוקפנות סינית, שהתבטאה, בין השאר, בהפצת תמונה מזויפת של חייל אוסטרלי משסף את גרונו של ילד באפגניסטן. כך שבהרבה מובנים, אין הבדל גדול בין מה שרואים אנשי טראמפ ומה שרואים אנשי ביידן כאשר הם מביטים בסין.
אבל התרגום של ההכרה המשותפת באתגר הסיני עשוי להיות שונה. טראמפ לא נזקק לסינים כשותפים בתיקון מזג האוויר, ולא היסס למתוח את היחסים ולשבש אותם. מצבו של ביידן אחר. הוא רוצה את הסינים לצדו בענייני אקלים, הוא ישמח למצוא איתם שפה משותפת בעניינים כמו איראן. הוא יצטרך להחליט מוקדם למדי אם להותיר על כנם מכסים שהטיל הנשיא טראמפ על מוצרים מסין, או לבטל אותם, וזו החלטה שיש לה משמעות ליחסים בין המדינות ויש לה משמעות גם ליחסים של ביידן עם התעשייה האמריקאית. הוא יצטרך לנווט בין רצונו הנחרץ לבלום את ההתפשטות הסינית, לבין הנטייה הטבעית של מפלגתו לנקוט מדיניות של דיפלומטיה מפייסת, ולא של תוקפנות.
הדחה אחרונה
ובינתיים, בעולם ההולך ונמוג של דונלד טראמפ - עדיין נשיא ארה"ב - דרמה אחרונה לפרידה. צריך לקוות שאחרונה. באמצעות הטוויטר, כדי שלא לחרוג מהמסורת, באה הודעה על התפטרותו של שר המשפטים ביל בר. זה שר המשפטים השני שמסיים את יחסיו עם טראמפ בטונים צורמים, אחרי ג'ף סשנס.
הראשון התפטר יום לאחר בחירות אמצע הקדנציה. הנשיא דרש זאת, משום שלא אהב את סירובו של הסנאטור לשעבר מאלבמה, שמרן מובהק, להתערב אישית בחקירת המעורבות של רוסיה במערכת הבחירות. השני התפטר חמישה שבועות לאחר בחירות סוף הקדנציה. הנשיא דרש זאת, משום שלא אהב את העובדה שבר לא מצא ראיות לזיופים בבחירות, וגם הסתיר ממנו ומהציבור את החקירה נגד בנו של הנשיא הנבחר, האנטר ביידן.
יש מידה לא מבוטלת של אירוניה בעובדה שגם עם שני משרתי הציבור הנאמנים ביותר לסדר היום שלו, סשנס ובר, טראמפ לא הצליח להסתדר. שניהם היו שרי משפטים שפעלו בתקיפות למימוש מדיניות שנויה במחלוקת, מפיקוח על הגירה ועד הגנה על עמדה הגורסת סמכויות נרחבות לנשיא. ובכל זאת נאלצו לפרוש, משום שסירבו לחצות קו החוצץ בין פעילות פוליטית אידיאולוגית לפעילות עבריינית אנטי־דמוקרטית. הם סירבו להתערב בהליכים חוקיים, או בפעילות של ועדות קלפי. הם סירבו להשתתף בהפצת שמועות שווא ותיאוריות קונספירציה. יריביהם הפוליטיים משמאל לא תמיד הבחינו בזה. למעשה, לעתים קרובות תקפו את שרי המשפטים בטענה שהם שרתיו הנרצעים של האדון מהבית הלבן. אבל בחינה ערנית יותר הייתה מלמדת שראוי להבחין. סשנס ובר היו נאמנים לדרך, ולא לאדם. הם היו נאמנים לאידיאולוגיה שנויה במחלוקת ורדיקלית, ולא לנשיא שנוי במחלוקת ורדיקלי.
ואם לנו הישראלים משהו מזה מצלצל מוכר, זה בהחלט צריך לצלצל מוכר.
סטיית תקן
1. לבחירות שלנו: בשלישי ורביעי הוצגו סקרים חדשים, ובשני המקרים נטען שהם "דרמטיים" כי מפלגתו של גדעון סער מקבלת בהם 20 ו־21 מנדטים. אבל אין בזה שום דבר דרמטי, אלה בדיוק המספרים שהתקבלו גם בסקרי סוף השבוע שעבר.
2. ולכן אין טעם להניח שההישג הזה - ומדובר בהישג - נזקף לזכותה של יפעת שאשא ביטון. בשלב זה, אין שום סיבה להניח, ושום דרך להוכיח, שהיא הוסיפה לסער אפילו מנדט.
3. כמה קוראים התלוננו על טענתי בשבוע שעבר שלרון חולדאי כבר אין סיבה ממשית להצטרף לזירה הפוליטית. אם יצטרף ללפיד, כתבו לי, יוסיף לו מנדטים. להערכתי, הם טועים. וגם אם הם צודקים, אלה יהיו מנדטים על חשבון מרצ (שאולי תרד מתחת לאחוז החסימה), או על חשבון כחול לבן (כנ"ל). בטח לא על חשבון הליכוד. כך שזה לא ממש משנה.
4. אם המצב הפוליטי יישאר בעינו (ובהחלט ייתכן שלא כך יהיה), למחרת הבחירות יהיה קושי גדול לנהל את האגו של כמה מנהיגים חבוטים. לעמוד בצלו של נתניהו זה דבר אחד. לפיד עשה את זה, בנט עשה את זה. הם לא אהבו את זה, אבל זה היה בכל זאת נתניהו, מנהיג שמה שהוא כבר שכח ייקח להם עוד הרבה זמן ללמוד. האם לפיד ובנט יסכימו להסתופף גם תחת צמרתו של אילן נמוך יותר, כמו גדעון סער? זה כנראה מה שיידרש מהם אם ירצו לסיים את עידן נתניהו. אולי יעשו זאת, אבל קל זה לא יהיה.
5. הנתון הכי מעניין מאמריקה של 2020: שיא של כל הזמנים בשיעור הצעירים (18 עד 29) שעדיין גרים עם ההורים. יותר ממחצית. אפילו בשנות ה־30 של המאה הקודמת, בשיא המשבר הכלכלי הגדול, לא נרשם שיעור כל כך גבוה (אבל היה קרוב: 48%). לפני 20 שנה, בתחילת העשור, השיעור היה קצת יותר משליש (38%).
השבוע עשינו שימוש בנתוני אתר "המדד", בפרסומים ונתונים מתוך גאלופ, "ניו יורק טיימס", בלומברג, 538, אטלנטיק, "וול סטריט ג'ורנל" ופיו.