מבצע החיסונים נגד הקורונה שהחל ברחבי העולם אומנם סיפק סיבה לאופטימיות רגע לפני השנה האזרחית החדשה, אך השאלות הרבות שנותרו פתוחות – מתי המגיפה תחלוף, מתי נחזור לשגרה, כיצד ישתנה העולם ועוד – מייצרות עננה כבדה של ערפל, שכנראה לא יתפוגג גם בחודשים הקרובים.
"כבר בתחילת הקורונה היה מצב של חוסר ודאות", אומרת פרופ' רחלי ברקן, חוקרת קבלת החלטות בתנאי אי־ודאות וראש המחלקה למנהל עסקים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. "למשל, ידענו שחברות התרופות ימצאו חיסון, אבל הייתה אי־ודאות לגבי כמה זמן זה ייקח, עד כמה החיסון יהיה יעיל, באיזו מידה ניתקל בהתנגדות של אזרחים להתחסן. גם החלטות של סגר או הוראה על עטיית מסיכה הן החלטות תחת אי־ודאות כי קשה לחזות כמה אנשים יישמעו להוראות. החלטות שאנשים התקשו לקבל עוד לפני הקורונה – למשל מועד לחתונה, רכישת בית או הרשמה ללימודים – הפכו עכשיו לקשות יותר לקבלה".
האם זה בכלל נכון לקבל החלטות במצב כזה?
"תמיד יש מי שידעו להתמודד טוב יותר עם אי־הוודאות והעמימות ולזהות הזדמנויות. אלה הם האנשים שמרוויחים מהמצב. הם גם תמיד יהיו מעטים יותר מהאנשים שיבחרו לא להחליט במצב של אי־ודאות".
לדברי ברקן, אי־ודאות מייצרת פאוזה. "במקרה של אולימפיאדת טוקיו שנדחתה, למשל, ההבנה הייתה שבתוך הקונטקסט הנוכחי הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לדחות את האירוע", היא אומרת. "זה כרוך כמובן בעלות. במקרה של האולימפיאדה לא מדובר רק בעלות הכספית של כל מי שתכנן להתפרנס מהאירוע, אלא גם של ספורטאים שאולי לא יוכלו להשתתף במועד החדש מסיבה זו או אחרת. מצב הפאוזה שאנחנו נמצאים בו אינו חסר עלות".
מהם בכל זאת היתרונות שאפשר להפיק ממצב כזה?
"אומנם אי־הוודאות שאבה לנו חלק גדול מהפעולות וההחלטות היומיומית ויצרה ואקום, אבל אל תוך הוואקום הזה גם נכנסים רעיונות חדשים. ברגע שיש ואקום, נוצר פנאי מחשבתי".
לדברי ברקן, יש שלוש מדרגות בתהליכי קבלת החלטות: סיכון, אי־ודאות ועמימות. "יש החלטות תחת סיכון, שבהן אנחנו יודעים להעריך את הסיכוי שתקרה תוצאה כזו או אחרת", היא אומרת. "יש החלטות במצב של אי־ודאות שבהן אנחנו יכולים להגיד שיכולה לקרות תוצאה זו או אחרת, אך לא יודעים מה הסיכוי; ויש החלטות במצב של עמימות שבהן אנחנו לא יודעים מה האפשרויות שלנו וגם לא בטוחים מהן התוצאות. סיכון, אי־ודאות ועמימות הן מדרגות שהופכות את המצב ליותר ויותר מסובך.
כיום, בגלל הקורונה, חלק מהדברים נמצאים בעמימות, למשל רכישת נדל"ן. האם העבודה שלי תמשיך להיות בטוחה ואוכל לשלם על הבית? ככל שאנשים מתקרבים למצב של עמימות, הם מתקשים לקבל החלטות. לאדם קל יותר לקבל החלטה תחת סיכון, קשה לו יותר לעשות זאת בתנאי אי־ודאות, וכמעט בלתי אפשרי בתנאי עמימות. אבל כאמור, המצב הזה הוא לא נקודת שיתוק באמת, אלא פאוזה, מצב שבו מתרחשים דברים בסלואו־מושן או שנוצר ואקום שיונק אליו רעיונות חלופיים כאמור שכן אפשר ליישם".
מחזירים את השליטה
"לאורך כל החיים אנחנו מקבלים החלטות בתנאי אי־ודאות, אך אנחנו פחות מודעים לכך", מבהירה מצדה פרופ' טליה מירון־שץ, מומחית לקבלת החלטות מהפקולטה למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו. "אנו פחות חושבים ביומיום על שאלות כמו אם מקום העבודה שלנו עלול להיסגר או שחלילה אוטובוס עלול לדרוס אותנו. אך ההסתברויות האלה תמיד קיימות, ומה שאנחנו עושים כדי לא לתת להן לשתק אותנו זה להתייחס אליהן כאילו הן בשיעור אפסי".
כיצד הקורונה שינתה זאת?
"הקורונה לקחה מאיתנו את השאננות של 'מה שיהיה - יהיה', התחושה שהכל בסדר והכל כרגיל. הקורונה הכניסה את כולנו לאי־ודאות גם ברמת הפרט וגם ברמת מקבלי החלטות".
איך אפשר לקבל החלטות בסיטואציה כזאת?
"בכל מקרה ומצב מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשאול את עצמנו מה הסיכון, מה התועלת ומה האלטרנטיבות. אם למשל אנחנו מדברים על זוג מסוים שעומד להתחתן וצריך להחליט כעת מה לעשות, הרי שהוא ייתן תשובות שונות מזוג אחר. כל זוג ישאל את עצמו מה הסיכוי והסיכון בכך שנצטרך לערוך חתונה קטנה ממה שרצינו. התועלת היא שאולי נתחתן ונהיה כבר נשואים. הזוג גם ישאל את עצמו מה האלטרנטיבות. דווקא את האלטרנטיבות מאוד חשוב לפתח בתקופה הזאת. הקורונה הוציאה אותנו מהמצב של טייס אוטומטי. אולי אפשר לעשות חתונות קטנות בכמה סבבים, למשל. העובדה שאתה מחפש אלטרנטיבה ובוחר את זו שטובה לך, מחזירה לך את תחושת השליטה - שהיא אחד הדברים שהקורונה לקחה מאיתנו".
איך אי־ודאות משפיעה על קבלת החלטות ברמה הרחבה יותר?
"קשת השיקולים ברמה הציבורית היא כמובן הרבה יותר רחבה מאשר אצל הפרט. אי־ודאות מכניסה ללחץ ומייצרת צורך ציבורי בביטחון, גם אם מדומה. אולי מכך, בין היתר, נולדה ההחלטה לשכן במלוניות בידוד את כל מי שחוזר מחו"ל. האם בעת קבלת ההחלטה חשבו על הסיכון שטמון במלוניות בידוד, על יכולת האכיפה והתפעול שלהן ועל העלות האדירה? במצב של חוסר ודאות החלטות מתקבלות כאמור מתוך תחושת היסטריה ורצון לייצר ודאות במקום שאי אפשר להשיגה. במסגרת כך, לא פעם מתעלמים מכל דבר שלא נכנס בפרספקטיבה. במצב של אי־ודאות לא תמיד החלטות של מדינות לוקחות בחשבון את מגוון השיקולים".
סיכוי מול סיכון
"ברמת הפרט, במצב של אי־ודאות אנחנו לרוב נתלים בנטיות הטבעיות שלנו: לקחת סיכון או לא לקחת סיכון", אומרת פרופ' תלמה הנדלר, פסיכיאטרית וחוקרת מוח מהפקולטה לרפואה ובית הספר לפסיכולוגיה ולמדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, שגם מנהלת את מרכז סגול לתפקודי המוח במרכז הרפואי איכילוב. "כאשר אתה לוקח סיכון, אתה עושה שקלול של האפשרויות שלך לקבל רווח או להיכשל. אבל אם אתה לא לוקח סיכון, אתה גם לא מצליח".
תני דוגמה.
"למשל במקרה של זוג שמתלבט אם בתקופת הקורונה כדאי לו לרכוש דירה: אדם אחד יחליט שלא לרכוש דירה כי הוא לא יודע אם תהיה לו עבודה בעוד שנה, ואילו השני דווקא יראה יתרונות במצב הזה כי אולי עכשיו המחירים פחות גבוהים, אולי פחות אנשים קופצים על הדירות. הוא יראה את הצד החיובי, ייתן משקל נמוך יותר לאפשרות שהוא ייכשל, וגם אם ייכשל - הוא יתגבר על זה".
איך אי־הוודאות משפיעה על תהליכים שמתחוללים במוח?
"מבחינת מוח האדם, המצבים הכי מאתגרים הם אלה שבהם בדרך למשהו טוב עלול לקרות משהו רע, ואז הטוב והרע מתערבבים. אגב, רוב המצבים שלנו הם כאלה. קבלת החלטות במצב של אי־ודאות מאוד תלויה באופי האדם ובאזור במוח שקשור ללמידה ולחרדה. הפרט יקבל החלטה בהתאם לאופיו, ליכולת שלו לקחת סיכונים ולניסיון הקודם שלו".
כיצד אי־הוודאות משפיעה על קבלת החלטות לאומית?
"ברמה המדינית, מאחורי קבלת החלטה בתנאי אי־ודאות, בין היתר, עומדת השאלה כמה הציבור מוכן לסבול כדי להגיע למשהו טוב. למשל, כדי למגר את הקורונה התקבלה החלטה להטיל סגר ומגבלות. לא פעם, כידוע, מתערבבים גם שיקולים פוליטיים וחברתיים שמגיעים לאו דווקא מתוך המקום ההישרדותי שממנו פועל הפרט".
