"מה יהיה אחרי הסתלקותו של אבו מאזן?" עם שאלה זו נפרד מאיתנו, הקוראים, הפובליציסט תא"ל (במיל') עמוס גלבוע, כשהוא מבטיח להשיב על כך "במאמר הבא". בעמודים אלה אחת לשבוע פרסם עמוס שלנו את מאמריו המחכימים, שתמיד חשתי לקוראם לפני כל השאר. כי עמוס שילב בכתיבתו ידע מעמיק עם עמדות אמיצות. שבוע אחד היה יכול לכתוב על המצב הביטחוני והמתרחש באזורנו, ולאחריו להביע דעותיו האמיצות באשר למתרחש בזירה הפוליטית.
"המאמר הבא" שלו כבר לעולם לא יתפרסם, כי עמוס עזב אותנו לעד, לפתע, משאיר את כל מכריו וקוראיו המומים. שוב לא יופיעו מאמרים בחתימתו בעמודים אלה. שוב לא נפגוש אותו באירועי המרכז למורשת המודיעין, כמי שהטביע חותמו על המודיעין הצבאי בישראל במשך שנים רבות בשירותו הצבאי, תרם מהידע העצום שלו, מהניסיון עתיר השנים שלו, למורשתו ולהנצחת חבריו. אני עצמי הכרתיו בעיקר באמצעות מאמריו, שבהם שילב ידע ודעה, אמונה ויושרה, מקוריות ושנינות.
לאחר שטיפל במאמרו האחרון בעשור לאביב הערבי, שעבר כצונאמי על מדינות ערב ושינה את פני המזרח התיכון, השאיר עמוס לפעם הבאה את הנושא הפלסטיני, הרשות ביהודה ושומרון מצד אחד, חמאס בעזה מצד שני. והפעם הבאה כבר לא תהיה. אפשר רק לשער מה היה נאמר ב"מאמר הבא". כיצד היה מנתח את המצב באזורנו עם תחילתה של 2021. בוודאי היה מסתמך גם על ההתרחשויות השונות שהיינו עדים להן בימים האחרונים, כמו התמרון הצבאי היומרני שערך חמאס, תוך הפרחת ססמאות מתלהמות נגד ישראל, וכל כולו הצגת שנאה, וכמו תנופת ה"התנחלות" הפלסטינית ברחבי הגדה ובמיוחד בשטחי C, במגמה לקבוע עובדות בשטח.
עמוס ציין, ובצדק, שמה שמכונה "האביב הערבי" לא קרה, הגם שפני המזרח התיכון השתנו. לא אביב פרץ לפני עשור כי אם טלטלה, שריסקה את אחדות העולם הערבי, הפילה משטרים, גרמה לתהפוכות. על אחת כמה וכמה שלא הגיע האביב המדומה אל הפלסטינים. הם נשארו בטלטלתם, מקובעים בעמדותיהם, רחוקים עוד יותר מהשגת יעדם.
חוץ מערביי ישראל שמצבם הכלכלי טוב יחסית, הערבים המכונים "פלסטינים" נחלקים לעוד שלוש קבוצות: ערביי יהודה ושומרון שמקיימים מראית עין של שלטון עצמי, ערביי עזה שלפותים במדינת טרור, וערביי התפוצות, כמו אלה שבמחנות הפליטים בלבנון או בירדן, המשמרים את חלום ה"שיבה". ערביי ישראל עודם משלמים מס שפתיים לזהותם הפלסטינית, אבל אין ספק שהם נמצאים באביב חייהם. הערבים שמעבר לקו הירוק, או לפחות הנהגתם, ממשיכים לדבוק בכינוס ועידה בינלאומית לשם קיום משא ומתן עם "האויב הציוני".
ועידה בינלאומית, כבר לימדנו מורנו ורבנו יצחק שמיר, פירושה אחד – נסיגת ישראל לקווי 67' והקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ. רמאללה מדברת בגנות הסכמי שלום שמכוננת ישראל עם מדינות ערביות ואינה בולמת טרור של "יחידים". עזה והתפוצות הפלסטיניות כלל אינן מדברות בשפת שלום, ולו גם מדומה. נהפוך הוא, הטונים המחריפים, קולות הנפץ העולים מהרצועה ומדרום לבנון מלמדים כי שם לא למדו דבר מתבוסות העבר. כל כולם ממוקדים בהכנת המתקפה הפושעת הבאה, והתושבים המסכנים – שיגוועו בינתיים ברעב.
דבר אחד שכחו הפלסטינים – היה בוודאי מסכם עמוס את מאמרו שלא נכתב. אין יותר אחדות ערבית סביב הבעיה שלהם. יש מיאוס גובר מכאב הראש הפלסטיני. אפילו תמיכת איראן מצד אחד, וטורקיה מצד שני, אינה נעשית מ"אהבת מרדכי" כמו משאיפת שני המשטרים האסלאמיים הללו להיות המעצמות הדומיננטיות באזור, ולעזאזל הפלסטינים והיהודים.
כמה ממאמריו האחרונים של עמוס עסקו בפוליטיקה הפנימית בישראל. למיטב ידיעתי, לא הגדיר עצמו כאיש ימין, הוא לא היה איש פוליטי, אבל כתיבתו דיברה בעד עצמה. הוא העז לכתוב שהדבקת הכינוי "רודן" לנתניהו היא עוד ישראבלוף: "כלום ממאפייני הרודן אין לנתניהו, הוא משליך עיתונאים למרתפי הכלא? היכן ראיתם רודן שהוא כמו סמרטוט לרגלי החרדים?" כתב רק לפני כשלושה חודשים. במאמר ביקורת חריף שלו במדור זה (15.10.20) על ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, שבזמן רצח רבין היה בפריז "בשליחות רבין", עושה גלבוע חוכא ואטלולא מ"תירוץ" זה של גילון למחדלו הנורא, ומסכם: "מעציב אותי שאלה שמכנים את נתניהו 'שקרן', אינם מקפידים (בדברי אמת – י"א) על עצמם".
אכן, בנוף הפובליציסטי כיום, תא"ל גלבוע היה עצמאי, קול חשוב ורענן, שאינו הולך בתלם. כמה יחסרו לנו במיוחד תובנותיו על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. התיימרתי כאן לנסות לכתוב במקומו את "המאמר הבא", אבל מי אני שאכנס לנעליו או למוחו של אנליטיקן מבריק שכמוהו, סייפא וספרא, אוהב עמו וארצו, שלמענה הקדיש את כל אונו?
