אל מול הפיאסקו המנהיגותי שגורם לנו להיטלטל מסגר לסגר, באה ההצלחה המסחררת של מבצע החיסונים וממחישה כמה כוח טמון ברוח הישראלית. בייחוד כאשר משווים את הביצועים שלנו לאלו שאוהבים לכנות "המדינות המתוקנות": מארה"ב ועד צרפת, מבריטניה ועד ספרד. אבל איך ייתכן שהאור והצל אצלנו חבוקים כל כך. מצד אחד כישלון מוחלט בניהול המגיפה בגלל שיקולי שרידות פוליטית, מצד שני אור לגויים בבליץ החיסונים וגם בתפקוד בתי החולים ואנשי הרפואה.
עבורנו, ההירתמות וההתגייסות לחסן ולהתחסן, כמו גם לטפל ולתמוך בחולים, היא חלק מהמהות. לכן הדיווחים מהעולם על חוסר התפקוד ואובדן העשתונות במדינות המתקדמות ביותר מעוררים בנו השתאות. כי בעוד אצלנו משוועים לעוד חיסונים וצדים כל בדל ערכה שנותרה בארגז נשכח, במדינות אחרות פשוט לא יודעים להביא את החיסונים לאנשים. למשל בארה"ב, רבים מאוד מוכנים להפוך עולמות כדי לקבל את הזריקות המיוחלות. אבל אף על פי שהחיסונים יוצרו, נקנו ונמצאים במחסנים, הם לא מגיעים להיכן שצריך. באמצע השבוע היו כבר 17.5 מיליון מנות חיסון זמינות בארה"ב, אך רק 4.5 מיליון מהן הוזרקו. בצרפת נוסף לחוסר התפקוד גם טמטום רחב של מתנגדי חיסונים. עד אמצע השבוע הוזרקו כ־500 מתוך כחצי מיליון מנות זמינות.
אז מה סוד הקסם הישראלי? מנהל מחלקה בכיר בבית חולים ציטט באוזניי השבוע את משה דיין, שהסביר פעם למה אנחנו מנצחים במלחמות. מלחמה היא ברדק, הוא אמר, ואנחנו טובים בברדק. יש בזה משהו, לפחות במובן של היכולת להירתם ולברוא עולמות בשעת מצוקה. ואם כבר מקבילים את המאבק הנוכחי למלחמה, קיים דמיון ברור בין הצלחת מבצע החיסונים למלחמת יום הכיפורים. גם אז כשלו המנהיגים הפוליטיים והצבאיים, אבל מי שמתחת להם, ממפקדי אוגדות ועד מכונאי טנקים, הצילו את המדינה והובילו לניצחון צבאי מזהיר.
חשוב לשים לב שההצלחה היא לא רק בחיסונים. למרות מדיניות ממשלתית מקוממת, שמאפשרת השתוללות וחוסר ציות אצל החרדים והערבים, למרות המספרים הגואים, אין אצלנו תמונות איטלקיות או ניו יורקיות. אין חולים שננטשים למוות משום שהם מעל גיל מסוים, אין גופות הנערמות בסמיטריילרים מחוץ לבתי החולים. מערכת הבריאות, שמתקיימת בשגרה בהרעבה מתמדת, היא מערכת טובה מאוד, גם ביומיום ובוודאי שבחירום.
זה נובע משורשים בעקרון הערבות ההדדית היהודית, נמשך ברעיון קופת החולים של א"ד גורדון ומתבסס בעצם הקיום של מערכת כוללת חזקה לכולם. אצלנו, בניגוד להשמצות הקבועות, כל אדם זוכה אפריורית לטיפול רפואי טוב, וכל קופות החולים חייבות לקלוט כל אחד. בתי החולים הפרטיים הגדולים הם למעשה ציבוריים, ואילו בתי החולים הציבוריים הם מצוינים בפני עצמם. אין ספק שגם למבנה המערכת, שמתבססת על קופות חולים בקהילה, ישנה תרומה חשובה. למרות החולשה של משרד הבריאות, ההרעבה של האוצר וההחלטות הזרות של צמרת הפוליטיקאים.
בכל מקרה, מה שמנצח עכשיו הוא ההתגייסות, התושייה והכישרון. העובדה שכל עובד בכל בית חולים, קופת חולים או מערכת בריאותית עושה מעל ומעבר, מפעיל את הראש, חושב איך להועיל ולייעל, יוצר יש מאין. אפילו תופעת ההתחסנות של מי שלא עומדים בקריטריונים, משום שבמרכזי החלוקה לא רוצים לזרוק את חיסוני ההצלה לפח, היא סימן להיגיון ויוזמה. כך גם תסמונת ציידי החיסונים, שגורמת לניצול אופטימלי של הערכות שהגיעו לארץ הקודש, שחלילה לא ילכו לאבדון.
כך אנחנו חיים עם הפרדוקס. מצד אחד כניסה לסגר שלישי, שנגרם רק בגלל חשבונות פוליטיים אפלים וכישלון באכיפה על ציבורים ברורים. מצד שני אנחנו טסים לעבר כיסוי חיסוני מקיף של כלל האוכלוסייה, משאירים את יתר העולם מאחורינו. וזה רק בגלל התושייה והרוח שמאפיינות כל כך את העם, המדינה והתנועה הציונית.
חקירה בלתי תלויה
באופן לא מקרי, על מסכי הטלוויזיה אנחנו מקבלים הבלטה של מחאה אלימה ומקוממת. מחאת הנוער הזועם שדורש ועדת חקירה בלתי תלויה לנסיבות מותו של אהוביה סנדק, הנער שנמחץ במרדף משטרתי מתחת למכונית בשומרון. אין ספק, השלכת אבנים, הפיכת ניידת, מכות לערבים חולפים - כל זה פסול, מגונה ודורש טיפול לפי החוק. אבל קשה שלא להבחין בזעם האמיתי שמפעפע במוחים, זעם שאסור לטאטא בטענות שווא על נוער גבעות עברייני.
זוהי התקוממות נגד התחושה שדמם של ציבורים מסוימים סמוק פחות. שלו היה מדובר במפגיני בלפור - צמרת המשטרה, הפרקליטות ומח"ש כבר הייתה על ספסל הנאשמים הציבורי. כי רק אמרת נוער גבעות, ומיד יש לך רישיון לרדוף ולכסות על שוטרים, שאולי סרחו. מדובר בזעם על אפליה ארוכת שנים, שמתייחסת בחומרה להפרות חוק יהודיות שבשולי המחנה, ומתעלמת מטרור פלסטיני נרחב.
בהקשר הזה מטריד מאוד המכתב ששלח סגן ראש מח"ש, עו"ד משה סעדה, שבו הואשמה ראש מח"ש, קרן בר מנחם, בהפרת כללי היסוד של חקירה ראויה. כזכור, בר מנחם שחררה את השוטרים שהיו ברכב הנוגח ביום האירוע מבלי שנחקרו. מדובר במכתב המעורר חשד כבד שמי שמנהל את החקירה ניסה לכסות על חשדות פליליים כנגד מי מהשוטרים. כמי שמכיר את משה סעדה, המכתב החתום על ידיו חייב להטריד כל אזרח וכל מקבל החלטות.
הסיטואציה החמורה כשלעצמה ובוודאי שחשיפת ההתנהלות המחשידה של מח"ש מחייבות לבצע חקירה מעמיקה ובלתי תלויה. כזו שלא תיערך על ידי המשטרה, מח"ש או הפרקליטות, אלא בידי גורמים חיצוניים ובלתי תלויים, בעלי מוניטין ויושרה. הממצאים שלהם חשובים לכולנו. נקווה, כמובן, שהם ינקו את השוטרים מכל חשד. ייתכן שאפילו יוכח עד כמה החברים של סנדק המנוח הם האחראים בעקיפין למותו. אבל יכול להיות שאכן, משהו היה פגום בפעולת השוטרים. שלא לדבר על האפשרות שמישהו במערכת ניסה לחפות עליהם. וכמובן - חשוב לבחון עד כמה קיימת מדיניות של אפליה שיטתית נגד יהודי יו"ש. כזו שרודפת בחרי אף דווקא את שולי הציבור שמותקף, ומפגינה מחדל חמור מול טרור האבנים ובקבוקי התבערה הפלסטיני.
מה יותר פשוט ומובן מאליו מחקירה שכזו. מה יותר מתבקש כדי להוציא את האמת והצדק לאור.
התנהגות ילדותית
מצער לראות את דונלד טראמפ, הידיד הכה קרוב שלנו בתקופת כהונתו, יורד בחוסר כבוד מזירת ההיסטוריה. השיחה עם מזכיר המדינה של ג'ורג'יה, השבוע, בניסיון ללחוץ עליו לקבוע שהוא עצמו ניצח בניגוד לעובדות והמספרים; הלחצים על סגנו מייק פנס למנוע ממנו להכריז על מה שהוכח ללא עוררין, שביידן ניצח; ליבוי היצרים בהפגנות בוושינגטון - הכל רק חוליות אחרונות בשלשלת של התנהלות ילדותית, מכעיסה, שמבליטה את הצדדים הבעייתיים באישיותו של טראמפ ומשכיחה את ההישגים הגדולים שהיו לו.
אפילו ייתכן שבהתנהגותו בשבועות האחרונים ביסס טראמפ את ההפסד של שני הנציגים הרפובליקנים בבחירות לסנאט בג'ורג'יה. בחירות שהיו קריטיות לחסימת השלטת המדיניות הפסולה של הדמוקרטים בשנים הקרובות. כל כך חבל.